סונה ושיעה

סֻנָה ושִׁיעָה – שני הזרמים העיקריים באסלאם, שנפרדו במאות הראשונות לקיומה של הדת, והתפתחו על יסוד המאבק ביניהן.

הסֻנָה

הזרם המרכזי באסלאם, עליו נמנים כ-90% מהמאמינים.[1] פירוש השם הוא דרך חיים או מנהגים, כאשר הכוונה היא לאורחות חייו של הנביא – המשמשים כמופת למוסלמי המאמין.

האסלאם הסוני כולל חמישה עיקרי אמונה, הנקראים עמודי האסלאם (اركان الاسلام, תעתיק: ארכאן אל-אסלאם), אותם חייב כל מוסלמי לקיים: השהאדה (شهادة, עדות) – אמירת העדות כי אללה הוא האל היחיד וכי מחמד הוא שליחו עלי אדמות; התפילה (صلاة) – על כל מוסלמי מאמין להתפלל 5 פעמים ביום; צום (صوم) – על המאמינים לצום בחודש הרמצ'אן, מזריחת החמה ועד שקיעתה; צדקה (زكاة) – מתן צדקה לעניים; חג' (حج, עלייה לרגל) – חובה על כל מאמין לעלות לרגל למכה, ערש האסלאם, לפחות פעם אחת בימי חייו.[2]

ההלכה המוסלמית, השַׁרִיעָה, נשענת על הקוראן (قرآن, ספר הספרים האסלאמי), החדית' (حديث, מסורות חייו של הנביא, שהועברו בעל-פה והועלו על הכתב מאוחר יותר), הקִיַאס (قياس, ניתוח שכלתני של הטקסט) והאִגְ'מַאע (מנהגים שהוסכמו על כלל הקהילה, והושרשו עם הזמן). חכמי ההלכה הסונים נחלקו ביניהם במהלך השנים לגבי מידת החשיבות הניתנת לכל אחד מהנ"ל בעת פסיקות חדשות. כך, נוצרו בסֻנָה ארבע אסכולות הלכתיות (אסכולה=מַדְ'הַב; וברבים מדַ'אהִב), הנבדלות זו מזו בענייני משפט וניהול חיי היום-יום:

האסכולה החַנָפִית – נקראת ע"ש אל-נעְמאן אבּן ת'אבִּת אבּו-חָנִיפַה, חכם דת מהעיר כּוּפָה בן המאה השמינית. ייחודה הוא בשימוש נרחב בקיאס, השכלתנות, בבואה לפתור בעיות הלכתיות.

האסכולה המַאלִכִּית – נקראת ע"ש מאלכ אבן אנס, חכם דת בן המאה השמינית, מהעיר מַדינה. דוגלת בצמצום השימוש בעקרון האג'מאע, והתרתו רק בדורות הראשונים לאסלאם. אסכולה זו נפוצה בעיקר בצפון ומערב אפריקה.

האסכולה השַּׁאפִעית – נקראת ע"ש מֻחמַד אבּן אִדְריס אל-שַּׁאפִעי, חכם דת שמת במצרים במאה התשיעית. מחד, האסכולה מסתייגת מן ההיקש הלוגי, אך מאידך נוטה לפשרות רבות. נפוצה בעיקר באזורנו – סוריה, מצרים, ירדן וישראל – כמו גם באינדונזיה ומלזיה.

האסכולה החַנְבָּלית – נקראת ע"ש אחמד אבּן חַנְבָּל, חכם דת בן המאה התשיעית מבגדד. אסכולה זו נחשבת למחמירה ביותר מכיוון שהיא מתנגדת בכל תוקף להפעלת שיקול דעת בפסיקת ההלכה, ונצמדת למסורת בלבד. נפוצה בסעודיה ובקטאר.

בישראל, האסכולות העיקריות הינן השאפעית והמאלכית, אך מעניין לדעת כי בתי הדין השרעיים המקומיים פוסקים דווקא ע"פ ההלכה החנפית. הסיבה לכך מגיעה עד לימי האימפריה העות'מאנית. בתי הדין השרעיים שימשו אז כבתי המשפט של המדינה והם פסקו על פי האסכולה החנפית שהייתה המחייבת באימפריה. שלטונות המנדט הבריטי ומדינת ישראל לאחר מכן, העדיפו 'לא להסתבך' ופשוט המשיכו את המצב הקיים.[3]

השִׁיעָה

הזרם השני בחשיבותו בעולם המוסלמי, עמו נמנים כ-10% מהמאמינים.[4] פירוש השם הוא סיעה או מפלגה, כאשר הכוונה היא לסיעתו של עלי (כלומר, התומכים בעלי).

ראשית הפילוג נעוצה בימיו הראשונים של האסלאם, ונבעה סביב מאבק הירושה לאחר מות הנביא. שני המועמדים הבולטים לרשת את מחמד היו אבּו-בכּר, מהמאמינים הראשונים, יועץ קרוב ומוערך ע"י הנביא; ועַלִי אבּן אבּי-טַאלִבּ, בן-דודו וחתנו של הנביא.[5] בסופו של דבר, הייתה יד תומכי אבּו-בכּר על העליונה, והוא נתמנה לח'ליף הראשון. דחיית מנהיגותו של עלי הייתה הזרע ממנו צמחה השִׁיעָה, וממנה התפלגו הכתות האחרות, ובכללן אלה שיצאו בסופו של דבר מהאסלאם.

כאמור, השיעה החלה דרכה כקבוצה פוליטית. בתהליך שארך כשלוש מאות שנה היא הפכה לקבוצה בעלת אידיאולוגיה דתית מגובשת ומובחנת מן הסֻנָה. על-מנת להבין התפתחות זו, יש לחזור לימי חייו של עלי. כאמור, עלי לא ירש את מֻחמד עם מותו, אך מונה לבסוף כח'ליף הרביעי בשנת 656. שנות שלטונו היו רוויות מלחמות פנימיות, ולאחר חמש שנים נרצח. מנהיגותם הפוליטית של בניו נדחתה, ועל כס הח'ליפות עלה בשנת 661 בית אֻמַּיָה. חסן, בכורו של עלי, קיבל עליו את הדין; חֻסֵין, אחיו הצעיר, הרים את נס המרד ויצא מחצי האי ערב לכיוון העיר כּוּפַה בדרום עיראק, שנשבעה לו אמונים. אולם, אנשי כּוּפַה בגדו בחֻסֵין והצבא האֻמַּיי רצח אותו ואת מלוויו. גופתו הושחתה וראשו נכרת והוצג לראווה במעוז השלטון האֻמַּיי בדמשק. מאורע טראומתי זה צרב את סיעת עלי וגיבשה לידי כוח פוליטי-דתי, עד כי בסוף המאה התשיעית כבר היו פלג מובדל ונפרד מהזרם המרכזי באסלאם.

החיים כמיעוט דתי נרדף בתוך עולם האסלאם, לצד הנסיבות הטראגיות של היווצרות השיעה, הביאו אותה לדפוסי אמונה ייחודיים, להלן:

וִלַאיָה – בנוסף לחמשת עיקרי האסלאם, הוסיפו השיעים עמוד אמונה שישי. לפיו, מנהיג אומת האסלאם חייב להיות מזרעו של עלי. הללו  מאמינים כי בכל דור ודור ישנו מתווך בין המאמינים לאל, הנקרא אמאם (מורה דרך), המשמש מנהיג דתי ופוליטי כאחד. ע"פ האמונה השיעית, האמאם מוגן מביצוע טעות על-ידי האל (במה שנקרא עצמה).

תַקיה – הסתרה, זהירות. כאמור, השיעים נרדפו לא מעט במהלך השנים, ולכן נאלצו להסוות את אמונתם ולהתנהג בחברה הכללית כאילו הם סונים. ההכרח להסתיר את עיקרי אמונתם גרמו לזעם גדול בקרב השיעים, שהתגבש במהרה לרגש שנאה ופורענות כלפי רודפיהם. מצווה שיעית היא לקלל את המתנגדים; ומי שמונע עצמו מלעשות כן, עובר עבירה דתית.

חיי סבל – השיעה התעצבה וחושלה בסבלו של חסין, נכדו האהוב של הנביא, שנבגד ע"י אחיו לדת. ואכן, עד היום מוטיב הסבל הינו מוטיב מרכזי באמונה השיעית. כך למשל, סבלו של חֻסֵין עולה על נס כל שנה ביום צום העשוראא, בה מבוצע טקס התַּעְזיָה: טקס הכאה עצמית המגיע עד לכדי זוב דם.

בשיעה שלושה זרמים עיקריים, הנחלקים זה מזה בעיקר באמונתם לגבי מספר האמאמים אותם שלח אללה להנהיג את קהילתו לאחר הנביא מחמד, וזהותם: הזרם התרי-עשרי, הזרם האסמאעילי והזרם הזיידי.

בשטחי ארץ-ישראל ישנה קהילה קטנה של שיעים, רובם סונים שהשתייעו, ומקורם בכפר דבּוריה למרגלות התבור. בעבר היו שבעה כפרים שיעים-מֻתָּוַאלים[6] בארץ, בעיקר בצמוד לגבול לבנון, אך בעקבות אירועי מלחמת 48' תושביהם הפכו לפליטים בלבנון.[7]

_________________

[1] ע"פ סקר שערך מכון המחקר האמריקאי  Pew Research Center בשנת 2009. ראה: http://www.pewforum.org/2009/10/07/mapping-the-global-muslim-population/. נדגם מהאינטרנט ב-11/03/2018.

[2] ישנן הקלות הלכתיות באי-אלו תנאים כמעט לכל מצווה מחמשת עמודי האסלאם.

[3] איאד זחאלקה, 'מינוי אישה בתפקיד קאדי בבית הדין השרעי: ההלכה והעמדה הציבורית', ביאן: הערבים בישראל, גיליון 11 (אוגוסט 2017), עמ' 6.

[4] ע"פ סקר שערך מכון המחקר האמריקאי Pew Research Center בשנת 2009. ראה הערה 1.

[5] עלי נשא לאישה את פאטִמה, בתו של הנביא מאשתו הראשונה ח'דיג'ה.

[6] כך נקרא הזרם השיעי בדרום-לבנון.

[7] לצורך הגדרת מושג זה, נעשה שימוש במקורות הבאים:

יצחק גולדציהר, הרצאות על האסלאם (ירושלים: מוסד ביאליק, 1951), עמ' 181-137; חוה לצרוס-יפה, 'התפתחות התורה שבעל-פה וההלכה', בתוך: חוה לצרוס-יפה [עורכת], פרקים בתולדות הערבים והאסלאם (בן-שמן: הוצאת מודן, 1967), עמ' 175-156; נחמיה לבציון, 'הכיתות באסלאם', בתוך: חוה לצרוס-יפה [עורכת], פרקים בתולדות הערבים והאסלאם (בן-שמן: הוצאת מודן, 1967), עמ' 198-176; מאליס רות'וון, אסלאם (תל אביב: משכל, 2007), עמ' 117-102; מירי שפר, אסלאם: מבוא קצר (תל אביב, מפה, 2006), עמ' 91-79; דני רובינשטיין, 'התביעה הבאה של נסראללה', הארץ, 03/08/2006.

Wilferd Madelung, 'Shi'a', in: H.A.R Gibb [editor], Encyclopedia of Islam – New Edition, Vol. IX (Leiden: E.J. Brill, 1997), pp. 420-424; G.H.R Juynboll and D.W. Brown, 'Sunna', in: H.A.R Gibb [editor], Encyclopedia of Islam – New Edition, Vol. IX (Leiden: E.J. Brill, 1997), pp. 878-881; Asher Kaufman, 'Between Palestine and Lebanon: Seven Shi'i Villages as a Case Study of Boundaries, Identities, and Conflict',  Middle East Journal. 60 (4), pp. 685–706; Khalid Sindawi, 'Are there any Shi'ite Muslims in Israel?', Holy Land Studies, 7 (2), pp. 183–199.