Prayer beeds

אסלאם

למד/י עוד על האסלאם ומוסלמים בארץ הקודש

  • All
  • אתרים ייחודיים בארץ
  • חגים
  • טקסי חיים
  • כיסויי ראש
  • עדות ייחודיות בארץ
  • עקרונות בסיסיים
סוגים שונים של כיסויי ראש

על פי השריעה (الشريعة), ההלכה המוסלמית, על אישה מאמינה ללבוש כיסויי ראש מהגיעה לגיל בגרות, בנוכחות גברים מבוגרים שאינם מבני משפחתה, זאת, בשונה מהמסורות היהודית והנוצרית אשר בוחרות נקודות זמן שונות. לכן, על האישה המוסלמית, בעת יציאה מהבית, לעטות כיסוי ראש. בעשורים האחרונים ניתן לראות צמיחה בכמות הנשים השואפות לכסות את ראשן בעולם, כמו גם בישראל, ומעניין לשים לב כי אותן נשים, לרוב, הן דווקא נשים צעירות. בניגוד לאמהות ולסבתות שלהן, אותן נשים צעירות מחפשות אופנה וסטייל בתוך העולם של ביגוד צנוע וקושרות יותר ויותר בין שני התחומים, שבמבט ראשון לא נראים לנו קשורים כלל. כאן נכנס האינטרנט לתמונה, שגם …

ראיון עם ג'נה חטיב: פמניזם וכיסויי ראש

אקטיביסטית פוליטית, מוסלמית עוטה חיג'ב, סטודנטית לתואר שני בבר אילן, ואישה פמניסטית כל אלו זהויות הנמצאות בתוך ג'נה חטיב. ג'נה, בת 24 מג'לג'וליה, בוגרת תואר ראשון בתקשורת ומדעי המדינה וכעת סטודנטית לתואר שני במגדר באוניברסיטת בר אילן. היא מהמייסדות וחברות הסגל המנהל בארגון האקדמיים בכפר ג'לג'וליה, עוסקת בהנחיית קבוצות, והיא אף פעילה פוליטית וחברתית.  בנוסף לכל אלה, ג'נה מגדירה עצמה כפמיניסטית, וכמוסלמית מאמינה העוטה חג'אב. בתור אישה פמיניסטית ואקטיביסטית פוליטית הבוחרת לעטות חג'אב, האם הדברים מתנגשים? ואיך מגיב הרחוב הישראלי למראה אישה העוטה חיג'ב?  מתי חבשת לראשונה את החג'אב ולמה בחרת לעשות זאת? בגיל 13 כשהייתי בכיתה ז'. זה היה …

מולד אל-נבי

מַוְלִד א-נבי (مولد النبي, תעתיק מדויק: מַוְלִד אל-נַבִּי) – חג לידת הנביא, המצוין ביום ה-12 בחודש רַאבִּע אל-אָוַל ('האביב הראשון'), החודש השלישי בלוח השנה המוסלמי.[1] החגיגות  כוללות בעיקר תפילה, דקלום שירה אודות חיי הנביא ומתן צדקה ואוכל לנזקקים. חשוב להוסיף כי החג מצוין באופן שונה בין מדינה למדינה – במצרים החג כולל תהלוכות דגלים ולפידים; בירדן המלך משתתף בקריאה ציבורית של קטעים מספר 'חיי הנביא' (אל-סירה אל-נבאויה); ואילו במערב אפריקה החג משתלב בציוני חגים קדם-אסלאמיים (כך למשל, שבט הקוֹטוֹקוֹלי בטוגו מציין באותו היום את 'פסטיבל הסכינים'). בסעודיה, לעומת זאת, החג נאסר לציון עוד מימי השושלת הווהאבית (ששללה פולחן מתים). באשר …

עיד אל-פטר

עיד אל-פׅטְר (عيد الفطر) – חג שבירת הצום, מכונה גם 'החג הקטן'. חג מוסלמי הנחגג ביום הראשון בחודש שָׁוַּאל (החודש העשירי בלוח השנה המוסלמי), ונמשך שלושה ימים. החג מציין את סיום חודש הרמדאן, חודש הצום המוסלמי.   בבוקר היום הראשון לציון החג, מתקיימת תפילה המונית במסגדים, שעיקריה דברי שבח והודאה לאללה על שעזר למאמינים לעבור את ימי הצום. המתפללים חייבים לאכול או לשתות משהו לפני ההגעה למסגד, על מנת להדגיש את דבר שבירת הצום. אחרי התפילה נהוג ללכת לבקר בבתי הקברות ולכבד את זכר המתים. חג זה עומד בסימן מחילה, אחווה וקהילתיות – ומנהגיו בהתאם: מתן צדקה לנזקקים, עריכת סעודות …

Eid Al Adha
עיד אל-אדחא

עיד אל-אדחא (عيد الاضحى, תעתיק מדויק: עיד אל-אַצְ'חא) – חג הקורבן, מכונה גם 'החג הגדול'. חג מוסלמי הנחגג ביום העשירי בחודש ד'ו אל-חג'ה (החודש השנים-עשר בלוח השנה המוסלמי), ונמשך ארבעה ימים. חג זה מציין את סיום מצוות החג', העלייה לרגל למֵכּה, ובו המאמינים מקריבים קורבן לאללה. אלו החוגגים את החג בביתם מקיימים טקס דומה הנהוג באותו היום במכה, שסִדרו: תַסְמִיָה (אמירת המשפט "בשם אללה הרחמן והרחום"), תפילה על הנביא (צלאת עלא אל-נבי), פנייה לעבר הקׅבְּלָה (כיוון התפילה, הפונה אל עבר הכעבה, האבן הקדושה במכה), אמירת תַכְּבּׅיר ("אללה הוא הגדול ביותר"), ולבסוף זבח הקורבן.

הנביא מחמד

הנביא מֻחמד (النبي محمد, שם מלא: מֻחמד אִבְּן עבְּדאללה אִבְּן-עַבְּד אל-מֻטַּלִבּ אִבְּן-הַאשִם) – מייסד דת האסלאם. במסורת המוסלמית, נחשב לאחרון הנביאים עלי אדמות, ולחשוב שבהם. מֻחמד נולד בשנת 570 בעיר מֵכַּה שבאזור החִג'אז, למשפחת הַאשִם משבט קֻרַיש. אביו נפטר לפני שנולד, ואמו נפטרה בהיותו בן שש. בשנות העשרים לחייו החל לעבוד כמוביל שיירות סחר, והועסק כמנהל-עסקים אצל חַ'דיגַ'ה, אלמנה עשירה בת השבט. כעבור זמן מה השניים נישאו.[1] בשנת 610 לערך, בהיותו כבן 40, יצא מחמד להתבודד בהר חירא, הסמוך למכה. באותו הלילה (הנקרא מאז לילת אל-קדר, ליל הגורל) נגלה אליו המלאך ג'יבריל שציווה: קרא! קרא בשם אלוהיך אשר ברא, ברא …

סונה ושיעה

סֻנָה ושִׁיעָה – שני הזרמים העיקריים באסלאם, שנפרדו במאות הראשונות לקיומה של הדת, והתפתחו על יסוד המאבק ביניהן.   הסֻנָה הזרם המרכזי באסלאם, עליו נמנים כ-90% מהמאמינים.[1] פירוש השם הוא דרך חיים או מנהגים, כאשר הכוונה היא לאורחות חייו של הנביא – המשמשים כמופת למוסלמי המאמין. האסלאם הסוני כולל חמישה עיקרי אמונה, הנקראים עמודי האסלאם (اركان الاسلام, תעתיק: ארכאן אל-אסלאם), אותם חייב כל מוסלמי לקיים: השהאדה (شهادة, עדות) – אמירת העדות כי אללה הוא האל היחיד וכי מחמד הוא שליחו עלי אדמות; התפילה (صلاة) – על כל מוסלמי מאמין להתפלל 5 פעמים ביום; צום (صوم) – על המאמינים לצום בחודש …

לידה

בואו של תינוק לעולם מסמל בדת האסלאם פוריות והמשכיות. המאורע משולב בטקסים וריטואלים דתיים. מיד לאחר לידת התינוק אומר אביו באוזנו הימנית את האַדַ'אן (أذان), הקריאה לתפילה,[1] ובאוזן שמאל את האִקַאמַה (اٍقامة), נוסח מקוצר של אותה הקריאה.[2] כך, עם היוולדו שומע התינוק את שני המשפטים המרכיבים את העדות (השַׁהַאדָה) המחייבת כל מוסלמי: ההצהרה על בלעדיות אללה, וההכרה בשליחותו האלוהית של מֻחמד. חובה נוספת היא לערוך לרך הנולד טקס בשם תַחְנִיכּ (تحنيك, שמשמעותו המילולית תרגול, לימוד). האב, או אדם מאמין אחר, לועס תמר, ומכניס מעט ממנו לתוך פיו של היילוד. מטרת הפעולה היא לחזק את שרירי הפה והלשון של התינוק ולהכין …

מילה

מילה (ختان, תעתיק מילולי: חׅ'תַאן) – האסלאם מחייב למול את הבנים הנולדים עד הגיעם לגיל 13,[1] אך בדרך כלל טקס זה מתבצע עוד בגיל ינקות. ככל הנראה, שורשי המילה בחצי-האי ערב הטרום-אסלאמי. המילה אינה מוזכרת בקוראן, אך מצוינת כחובה בספרי המסורת המוסלמיים (הסֻנָה) – שגורסים כי הנביא נולד נימול, וכי אברהם, אבי האמונה באל אחד, נימול בהיותו בן 80.[2] על-פי ההלכה המוסלמית, רק גבר שנימול רשאי להתחתן, לשחוט בשר, ולהקיף את הכַּעְבָּה. יתרה מזאת, תפילת הערל אינה מתקבלת על-ידי אלוהים, משום שהמילה היא המאפשרת למוסלמי לעמוד בכללי הטהרה הנדרשים לתפילה. באשר למילת נשים, הנקראת אף היא חׅ'תַאן, הדעות חלוקות בין חכמי …

נישואין

נישואין – לפי תפישת האסלאם, הנישואין הם חסד מאלוהים, וניתן למצוא בקוראן פסוקים המעודדים את בני האדם להתחתן ולהקים משפחה: "אחד מאותותיו הוא שצר לכם נשים כעצם מעצמכם למען תדבקו בהן, והשכין ביניכם אהבה וחמלה" (סורת בני ביזנטיון [אל-רום], פס' 21);  "הוא אשר ברא אתכם מתוך נפש יחידה, ואז עשה לה בת-זוג מתוכה, למען תדבק בה…" (סורת ממרום החומה [אל-אעראף], פס' 189); "הַשׂיאו את הפנויים אשר בכם ואת הראויים אשר בעבדיכם ואַמותיכם…" (סורת האור [אלנור], פס' 32). המסורת המוסלמית (החדית') אף מוסיפה על כך, וגורסת כי חתונת מוסלמי מאמין שווה להשלמת מחצית מחובותיו הדתיות של אדם. באסלאם מקובל להתארס לפני …

אל-חג'

העלייה לרגל (الحجّ, תעתיק מדויק: אל-חג') – עלייה לרגל למקומות הקדושים במכה. אחת מחמש מצוות היסוד באסלאם, המחייבת כל מוסלמי מאמין (בתנאי שהוא בריא וידו משגת לממן את המסע). הנביא נחשב כמי שחידש את מנהג העלייה לרגל לכַּעְבַּה, לאחר שהדבר נשכח מימי אברהם. החג' עצמו נמשך כשבוע, וכולל את הריטואלים הבאים: בהגיעם לגבול השטח הקדוש המקיף את מכה חייבים עולי הרגל להיכנס למצב של קדושה ('אִחְראם'), הכולל כמה שלבי היטהרות. לאחר מכן, עולה הרגל מתפלל, ומצהיר על כוונתו לקיים את מצוות החג. או אז, הוא מקיף את הכעבה שבע פעמים, ומנסה לנשק את האבן השחורה, הנמצאת בפינה הדרום-מזרחית של בניין הכעבה. …

קבורה ואבל

עם מותו של אדם, מחויבים בני משפחתו לקבור אותו במהירות האפשרית. כך למשל, אם הנפטר הלך לעולמו בעת מצוות החג' (העלייה לרגל למכה) – הוא ייקבר במכה ולא בארץ מוצאו. לאחר המוות, איש דת מטהר את הגופה ומבשם אותה בקטורת. הגופה תירחץ על-ידי בן אותו המין, ולאחר הטהרה תיכרך ביריעות בד לבנות (גברים – בשלושה תכריכים, זכר לכך שהנביא נכרך כך; נשים – בחמישה תכריכים, מטעמי צניעות). במהלך ההלוויה, בה משתתפים גברים בלבד (הנשים נשארות בבית האבלים), הגופה תינשא אל בית הקברות בידי קרובים ומכרים. נשיאתה לקבורה נחשבת כמעשה חסד. בעת ההגעה למקום הקבורה, נושאים תפילת אשכבה, אותה מנהל האמאם, …

רמדאן

צום הרמדאן (رمضان, תעתיק מדויק: רמצ'אן) – הצום העיקרי באסלאם, אחת מחמש מצוות היסוד של האסלאם. על-פי המסורת, בחודש הרמדאן קיבל הנביא את ההתגלות הראשונה מידי המלאך גבריאל – ועל כן, על המאמינים לצום. בקוראן נקבע, שצום זה יימשך לאורך כל שעות האור של החודש, ואילו האכילה תותר בשעות החשיכה. מלבד הצום, אסורים במשך שעות היום גם עישון וחיי אישות. כל מוסלמי ומוסלמית חייבים להתחיל בקיום המצווה באופן הדרגתי מגיל שבע. תפילות ימי השישי של הרמדאן נחשבות לתפילות הגדולות ביותר בשנה. ביום ה-27 של הרמדאן נחגג 'לילת אל-קדר' (لیلة القدر, 'ליל הגורל'), בו מציינים המאמינים את היום המדויק בו קיבל הנביא את …

אחמדים

אַחְמַדׅיָה (احمدية) – כיתה באסלאם שנוסדה בסוף המאה ה-19, בחבל פנג'אב בהודו, ונקראת על שם מייסדה, מירזא ע'ולאם אחמד אל-קדיאני. ב-1875, בהיותו כבן 40, הכריז על עצמו ע'ולאם אחמד כמשיח (מַהְדׅי), אשר אללה הטיל עליו לחדש את פני האסלאם ולהחזיר עטרה ליושנה. ע'ולאם אחמד החל מקבץ סביבו עדת מאמינים, שנמשכו לכוחו המאגי ולנבואותיו. הוכחה 'ניצחת' לתכונותיו המשיחיות ניתנה בחודש הרמצ'אן ב-1894, עת התרחשו ליקוי-חמה וליקוי-לבנה בסמיכות. שהרי, לפי המסורת האסלאמית, אותות שמיים כאלה יבשרו על הופעת המהדי. אולם, בניגוד למהדי של הזרמים המרכזיים באסלאם, שליחותו של אחמד הינה שליחות-של-שלום. הוא גרס כי על האסלאם להיות מופץ בדרכי נועם, ושלל לחלוטין …

צופים

צוּפׅיוּת (تصوؔف) – תנועת החסידוּת והמיסטיקה המוסלמית, המבכּרת את יסוד אהבת האל והכוונה שבאמונה, על פני ההלכה. ראשיתה של הצופיות במאה התשיעית, עת נפגשו הכובשים הערביים עם דתות המזרח (דת זרתוסטרא, בודהיזם, הינדואיזם) והמערב (הנצרות וכתבי הפילוסופיה היוונית). תנועה זו דגלה בראשיתה בבפּרישׁוּת, חיי פשטות וצנע – כפי שמעיד שמה, שמקורו כנראה בלבוש הצמר הגס והפשוט שלבשו חסידיה ('צוף').[1] הצופיות הייתה ועודנה תפישת עולם חובקת כל, אשר משתנה תדירות בין מקום למשנהו ובין תקופה לאחריתה. אולם, היסוד המשותף לכלל הצופים הינו ה'טַריקָה' (طريقة) – הדרך בה המאמין חייב לפסוע על-מנת לזקק את אמונתו לאל ולהפכה לאהבה טהורה. דרך זו מתוארת …

צ'רקסים

הצ'רקסים הם עם קווקזי-מוסלמי המורכב מ-12 שבטים, המתגורר בעיקר בצפון הקווקז שברוסיה, בתורכיה ובמספרים קטנים יותר בשאר חלקי המזרח-התיכון. בישראל ישנה קהילה קטנה של צ'רקסים, המונים כ-5,000 איש, ומתגוררים בעיקר בכפר-כמא וריחאניה. השם צ'רקסים ניתן להם, ככל הנראה, בידי המונגולים ומשמעותו 'קוטלי החיילים' – דבר המעיד על היותם אנשי-צבא מעולים. שמם המקורי, בו הם נוהגים לכנות את עצמם הוא אדיגים – אדם שלם ונאצל. מכאן נגזר שמו של חבל מולדתם, אדיגיה, הנמצא בשטח רוסיה של ימינו. בשנת 1864 נאלצו הצ'רקסים להגר מארץ הולדתם, בעקבות הכיבוש הרוסי את הקווקז והטבח שבא בעקבותיו. בלית ברירה, ביקשו הצ'רקסים למצוא מקלט בח'ליפות העות'מאנית השכנה. …

בדווים

בדווים (بدو) קבוצה אתנית שבעיקרה כוללת ערבים נוודים או נוודים למחצה, המאמינים בדת האסלאם. תפוצתם בחגורת המדבריות של אזור המזרח-התיכון – ממדבר סהרה לחופי האוקיינוס האטלנטי במערב, ועד לחצי-האי ערב ולעיראק במזרח. מקור שמם של הבדווים נגזר מהמילה הערבית بَدْو (בָּדְוְּ) שמשמעותה מדבָּר, אולם הם מכנים עצמם عَرَب (עַרַבּ, רמז לכך שהם הערבים המקוריים).[1]   מסורת ותרבות תנאי המדבר הקשים, שגזרו על תושביו חיי-נוודות מכורח, הביאו להשתמרות מסורות עתיקות-יומין בחברה הבדווית: ארגון חברתי – המבנה החברתי הבדווי מבוסס על חלוקה שבטית. היחידה הבסיסית בכל חברה בדווית היא המשפחה המצומצמת (عَائِلَة, עַאאׅ'לָה); מעליה ישנה את המשפחה המורחבת, החמולה, הנקראת בפי הבדווים …

אל-אסראא' ואל-מעראג'

אל-אסראא' ואל-מעראג' (الاسراء والمعراج, תעתיק מדויק: אלאסראא' ואלמעראג') – המסע הלילי והעלייה לשמיים של מֻחמד. ע"פ המסורת המוסלמית, בלילה זה המלאך גבריאל הסיע את הנביא ממֶכַּה ל'מסגד הקיצון' (בערבית: מסגד אל-אקצא), על גבה של בהמת רכיבה מופלאה (אל-בֻּרַאק). המסע מתואר במעורפל בקוראן, בסורות 'המסע הלילי' (סורה 17) ו'הכוכב' (סורה 53):   "ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון…" [1] "אשבע בכוכב בנופלו! לא תעה חברכם ולא סטה, ואין הוא דובר מתוך משוגת לבו. אין זו אלא התגלות שנגלתה. לימד אותה נורא-הכוח, הנחוש, אשר התייצב באופק העליון אחר-כך הנמיך וריחף, עד שהיה כמטחווי קשת או …

ארץ הקודש תחת האסלאם

ארץ הקודש תחת האסלאם האימפריה המוסלמית שלטה בארץ הקודש כ-1,300 שנה – החל מכיבושי הערבים במאה השביעית, ועד לגירוש העות'מאנים בידי הבריטים בתום מלחמת העולם הראשונה במאה ה-20. השלטון המוסלמי הותיר את רישומו העמוק על הארץ ותושביה: מרבית האוכלוסייה התאסלמה והסתערבה; ערבית הפכה לשפת הדיבור השלטת; מערכת החוקים הוכפפה לבתי הדין השרעיים; והתרבות הערבית משלה בכיפה – מארכיטקטורה ועד לאוכל. אמנם, במהלך המאות ה-12 וה-13 נכבשו חלקים מהארץ בידי הצלבנים ועברו לשלטון נוצרי, אך הלה היה קצר-מועד, ורישומו התרבותי על הארץ ותושביה היה פחוּת.   סרגל זמנים היסטורי: 634 – תחילת הקרבות על הארץ בין הצבא המוסלמי, בראשות החל'יף אבו-בכר, …

חרם אל-שריף

חרם אל-שריף (الحرم الشربف, תעתיק מדויק: אל-חרם א-שריף, תרגום: המתחם הקדוש והנאצל) – המתחם המקודש לאסלאם בארץ, והשלישי בחשיבותו בעולם המוסלמי (אחרי מסגד אלחראם במכה ומסגד הנביא במדינה). מקור קדושת הר הבית לאסלאם נובעת משניים: כיוון התפילה וליל אלאסראא' ואלמעראג' (الاسراء والمعراج, מסעו הלילי של מחמד ועלייתו השמימה). בימיו המוקדמים של האסלאם, כיוון התפילה היה לירושלים (ולכן עד היום היא נקראת בערבית أولى القبلتين, כלומר הראשונה מבין שתי הקִבְּלות, כיווני התפילה). אולם, על-מנת להיבדל מן היהודים, הועברה כיוון התפילה לכּעבּה שבמכה. באשר למסעו הלילי של הנביא ועלייתו השמימה (ליל אל-אסראא' ואל-מעראג') מקובל לזהות את 'המסגד הקיצון' שמופיע בקוראן עם מסגד …

קבר דוד

קבר דוד (مكام النبي داؤود) – מתחם עתיק ומכלול של מבנים השוכן בהר ציון, בסמוך לעיר העתיקה בירושלים. מבנה הקבר מזוהה במסורת הנוצרית, היהודית והמוסלמית כקבר דוד המלך. זיהוי המקום הוא על-פי מסורות הנזכרות לראשונה במאה העשירית, שמביא ההיסטוריון והגיאוגרף הערבי אל-מקדסי, בשנת 985.[1] במקורות יהודיים, נזכרת מסורת זו בכתבי בנימין מטודלה מ-1165.[2] באשר לנצרות, בתקופה הביזאנטית המסורת המקובלת הייתה כי דוד נקבר בבית-לחם. אולם, ייסודה של כנסיית Hagia Sion מעל מתחם הקבר, וחגיגות 'חג דוד' שנערכו בה – הביאו ל'נדידת' זיהוי הקבר להר-ציון. יתרה מזאת, התגבשות מסורת נוספת הגורסת כי אחד מחדרי הכנסייה הוא חדר 'הסעודה האחרונה' – הביאו …

אל-חרם אל-אבראהימי (מערת המכפלה)

מערת המכפלה (الحرم الابراهيمي, الحرم الخليل תעתיק מדויק: אלחרם אלאבראהימי, אלחרם אלח'ליל, תרגום: המקום הקדוש של אברהם) – מן המקומות המקודשים ביותר בארץ. על-פי ספר בראשית, שלושה דורות של אבות האומה נקברו במערה – אברהם ושרה, יצחק ורבקה, ויעקב ולאה.[1] במשך הדורות המסורת האגדית הוסיפה לשורת הנקברים במערה דמויות אחרות, ובכך האדירה את קדושתה. על-פי מקורות שונים בתלמוד, קבורים בה אדם הראשון וחוה אשתו;[2] הספרים החיצוניים מציינים כי נקברו בה גם עצמות בני-יעקב שהועלו ממצרים;[3] ספרות האגדה מוסיפה לקהילת הנקברים גם את משה וצפורה אשתו;[4] ואילו ספר הזוהר – שקובע את מקומה של המערה סמוך לגן-העדן – רואה בה את …

מסגד בלאל (קבר רחל)

מסג'ד בלאל בן-רבאח, או קבר רחל (مسجد بلال بن رباح , قبة راحيل)- מבנה כיפתי מצפון לבית-לחם, על אם הדרך מירושלים. זיהוי האתר כמקום קבורתה של רחל אשת-יעקב נסמך על תיאור כללי של מותה בספר בראשית,[1] אולם רק מקורות מאוחרים יותר – כברית החדשה במאה הראשונה לספירה; ואוסביוס, הבישוף של קיסריה וחוקר הגיאוגרפיה של ארץ-ישראל, במאה הרביעית – מזהים את הקבר במקומו המקובל כיום.[2] בתקופת השלטון העות'מאני שופץ מבנה הקבר – הקדוש גם לנצרות ולאסלאם – מספר פעמים, ולצדו אף 'נוסד' בית קברות של אנשי שבט התעאמרה, שתפוצתם ממזרח לבית לחם (בתי-קברות רבים ממוקמים בצדי מבני-קבר קדושים, על-מנת שיושפעו מקדושתם). תבניתו הנוכחית של …

נבי מוסא

נבי מוסא (نبي موسى) – מבנה רב כיפות הנמצא כשבעה ק"מ מדרום-מערב ליריחו, על אם הדרך המובילה לירושלים. המסורת המוסלמית מזהה כאן – לצד מקומות אחרים, רובם ממזרח לירדן – את מקום קבורתו של משה.[1] המתחם כולל את ציון הקבר עצמו, שני מסגדים המחוברים ביניהם, וח'אן לעולי הרגל המגיעים למקום. סביב האתר, המוקף חומה גבוהה, פזורים קברים רבים בהם נטמנו לאורך השנים עולי הרגל שמתו במהלך ציון החג, ואף נכבדים מיריחו ומשבט עׅדְוַאן. סמוך לאתר, אך במרחק מה ממנו, ישנם שני ציוני קבר מקודשים, אף הם מוקד עלייה לרגל ולנדרים: סׅתְנַא עַאאׅ'שָה – ציון קבר עַאאׅ'שָה, אשתו השלישית של מחמד, …

המסגד הלבן

המסגד הלבן (الجامع الابيض) ברמלה – שרידי מבנה מפואר בעל מתאר מרובע, ולצדו מינרט[1] מרשים. המסגד נקרא גם 'מסגד ארבעים הלוחמים' (جامع اربعين المغازي), ע"ש ארבעים הלוחמים שליוו את הנביא מֻחמד בכיבושיו – ושלפי המסורת קבורים בחצר המסגד. למבנה ארבעה שלבי בנייה עיקריים, המייצגים כל אחד תקופת שלטון שונה: בתחילת המאה השמינית החליט מושל נפת פלסטין, סֻלִימַאן אִבְּן עַבְּד אל-מַלְכּ לבית אֻמַיה,[2] לייסד את רמלה וקבע בה את בירתו. כחלק ממפעלי הבנייה בעיר, הקים את המסגד – שבנייתו נשלמה לאחר מותו, בידי אחיו הִשַּׁאם; במחצית השנייה של המאה השמינית הוסיפו העַבָּאסים[3] בריכות אגירה תת-קרקעיות מתחת לחצר המסגד;[4] שלב הבנייה השלישי …

מסגד אל-ג'זאר

מסגד אלג'זאר (جامع الجزار) בעכו – המסגד המרכזי של עכו, שנבנה ב-1781 בידי אחמד אל-ג'זאר פאשה,[1] מושל צפון ארץ-ישראל מטעם האימפריה העות'מאנית. נקרא גם 'מסגד האורות' (جامع الانوار) או 'מסגד הפאשה' (جامع الباشا). המסגד, שנבנה בסגנון המסגדים רחבי-הידיים באיסטנבול על-פי הארכיטקטורה התורכית במאה ה-18, הינו המסגד השני בגודלו ובתפארתו בארץ לאחר מסגד אל-אקצא. חצר המסגד המרווחת מוקפת משלוש עבריה במרפסת מקורה על עמודים (ארקדה), שבגגותיה הוקמו כיפות קטנות בצבע לבן. בארקדה קבועים פתחים המובילים אל שלוש שורות ובהן 50 חדרים קטנים ששימשו את עובדי המסג, עולי הרגל ותלמידי המדרסה (בית-מדרש) ללימודי האסלאם והלכותיו. מדרסה זו נקראה 'מדרסה אל-אחמדיה', על שמו …

גלילה למעלה