עם מותו של אדם, מחויבים בני משפחתו לקבור אותו במהירות האפשרית. כך למשל, אם הנפטר הלך לעולמו בעת מצוות החג' (העלייה לרגל למכה) – הוא ייקבר במכה ולא בארץ מוצאו.
לאחר המוות, איש דת מטהר את הגופה ומבשם אותה בקטורת. הגופה תירחץ על-ידי בן אותו המין, ולאחר הטהרה תיכרך ביריעות בד לבנות (גברים – בשלושה תכריכים, זכר לכך שהנביא נכרך כך; נשים – בחמישה תכריכים, מטעמי צניעות).
במהלך ההלוויה, בה משתתפים גברים בלבד (הנשים נשארות בבית האבלים), הגופה תינשא אל בית הקברות בידי קרובים ומכרים. נשיאתה לקבורה נחשבת כמעשה חסד. בעת ההגעה למקום הקבורה, נושאים תפילת אשכבה, אותה מנהל האמאם, ובמהלכה הוא מבקש מאלוהים שיגן על הנפטר מפני השטן (על-פי האמונה, השטן שמח עם מותו של מוסלמי מאמין, ולכן יש לגרשו מקרבת המת).[1] לאחר סיום תפילת האשכבה, מורידים את המת לקברו ומניחים אותו על צד ימין, כאשר פניו מכוונות למכה – ובתנוחה זו מכסים אותו בעפר. עם תום הקבורה, מניחים שתי אבנים על הקבר, לשם ציון מקומו.
לאחר ההלוויה, מקובל לבצע 'תַלְקִין'. בטקס זה, מצייד האמאם את המת בתשובות לקושיות שהמלאכים עתידים לשאול אותו עם עלייתו השמימה: מיהו ריבונך? מהי דתך? מהו ספרך? ומיהו נביאך? לאחר מכן, מבקש האמאם מהאל שיסלח למת על חטאיו, ויכניסו לשערי גן-העדן. לבסוף, חותם האמאם את הריטואל בקריאת סורת אל-פַאתִחָה (הסורה הפותחת את הקוראן, המשולבת בכל חמש תפילות היום).
במשך שלושה ימים לאחר קבורת אדם, מתקיים האבל. בימים אלה, מתבקשים בני משפחת המת להימנע מעבודה והנאה. הם מתכנסים בביתו, קוראים בקוראן, ומקבלים את המנחמים. נהוג להגיש למבקרים קפה מר ותמרים. בתום שלושת ימי האבל, יש הנוהגים לפקוד את קבר הנפטר. ההלכה המוסלמית מתירה זאת, אך מסייגת ואוסרת על ביקורים חוזרים ונשנים (מחשש לפולחן מתים). עם הזמן, התקבע נוהג לפיו העת הטובה ביותר לפקוד קברי קרובים היא בחגים.[2]
באשר לאלמנה, תקופת האבל נמשכת ארבעה חודשים ועשרה ימים והיא נקראת אל-עֵדַה (ההמתנה), בה היא ממתינה לראות האם היא בהיריון. אם כן – אסור לה להתחתן שוב עד הלידה; אם לאו – מותר לה להינשא כבר עם תום התקופה.
_________
[1] ייחודה של תפילת האשכבה בכך שהיא מתבצעת כולה בעמידה, ללא השתחוות (רִכְּעָה), כשאר התפילות באסלאם.
[2] לצורך הגדרת מונח זה, נעשה שימוש במקורות הבאים:
דבורה אמיר, דפנה מוסקוביץ', צאלח עלי סואעד ויעקב סכונפלד, לחיות בארץ הקודש, להכיר ולכבד: מעגלי הזמן בשלוש הדתות (תל אביב: מט"ח – המרכז לטכנולוגיה חינוכית, 2006), עמ' 135-133.
