נישואין – לפי תפישת האסלאם, הנישואין הם חסד מאלוהים, וניתן למצוא בקוראן פסוקים המעודדים את בני האדם להתחתן ולהקים משפחה:
"אחד מאותותיו הוא שצר לכם נשים כעצם מעצמכם למען תדבקו בהן, והשכין ביניכם אהבה וחמלה" (סורת בני ביזנטיון [אל-רום], פס' 21); "הוא אשר ברא אתכם מתוך נפש יחידה, ואז עשה לה בת-זוג מתוכה, למען תדבק בה…" (סורת ממרום החומה [אל-אעראף], פס' 189); "הַשׂיאו את הפנויים אשר בכם ואת הראויים אשר בעבדיכם ואַמותיכם…" (סורת האור [אלנור], פס' 32).
המסורת המוסלמית (החדית') אף מוסיפה על כך, וגורסת כי חתונת מוסלמי מאמין שווה להשלמת מחצית מחובותיו הדתיות של אדם.
באסלאם מקובל להתארס לפני החתונה. עיקר טקס האירוסין הוא החתימה על חוזה הנישואין (העַקְד, המקביל לכתובה ביהדות), שאותו עורך רשם הנישואין (מַאְד'וּן). בחוזה מופיע גובה המוהר – סכום הכסף שעל החתן להעניק לכלה עם הנישואין. המוהר נחלק לשניים: מֻעַגַ'ל – חצי מן הסכום שנמסר לידי הארוסה עד ליום החתונה (חלק זה יכול להינתן בכסף מזומן, בתכשיטי זהב ו/או ברהיטים); החלק השני, הנקרא מֻאַגַ'ל, נועד לתשלום לאישה אם יתגרשו בני הזוג (אם האישה מבקשת גט, אזי היא צריכה לשלם לגבר את הסכום שנקבע). על העקד חותמים שני בני הזוג, וכן אפוטרופוס שבוחרת האישה (בדרך כלל אביה). כמו כן, חותמים עליו שני עדים נוספים שנכחו בטקס. עם תום החתימה, חייב רשם הנישואין להביא את העקד בהקדם לבית הדין השרעי, לשם אישורו.
בתום תקופת האירוסין, נערך טקס הנישואין. משמעותו הדתית של הטקס היא בהכרזה הפומבית על הזוג כנשוי. יש הנוהגים לערוך טקסים מקדימים לנישואין כטקס החינה, ובחברות מוסלמיות מסוימות נוהגים לקיים כמה ערבי שמחה הכוללים שירים וריקודים (כך שהחתונה עצמה נמשכת כשבוע ימים).[1]
________________
[1] לצורך הגדרת מונח זה, נעשה שימוש במקורות הבאים:
דבורה אמיר, דפנה מוסקוביץ', צאלח עלי סואעד ויעקב סכונפלד, לחיות בארץ הקודש, להכיר ולכבד: מעגלי הזמן בשלוש הדתות (תל אביב: מט"ח – המרכז לטכנולוגיה חינוכית, 2006), עמ' 124-121; אורי רובין [תרגם והעיר], הקוראן (תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2005), עמ' 141-140, 287, 328.
