ארץ הקודש תחת האסלאם
האימפריה המוסלמית שלטה בארץ הקודש כ-1,300 שנה – החל מכיבושי הערבים במאה השביעית, ועד לגירוש העות'מאנים בידי הבריטים בתום מלחמת העולם הראשונה במאה ה-20. השלטון המוסלמי הותיר את רישומו העמוק על הארץ ותושביה: מרבית האוכלוסייה התאסלמה והסתערבה; ערבית הפכה לשפת הדיבור השלטת; מערכת החוקים הוכפפה לבתי הדין השרעיים; והתרבות הערבית משלה בכיפה – מארכיטקטורה ועד לאוכל. אמנם, במהלך המאות ה-12 וה-13 נכבשו חלקים מהארץ בידי הצלבנים ועברו לשלטון נוצרי, אך הלה היה קצר-מועד, ורישומו התרבותי על הארץ ותושביה היה פחוּת.
סרגל זמנים היסטורי:
634 – תחילת הקרבות על הארץ בין הצבא המוסלמי, בראשות החל'יף אבו-בכר, ומצביאו המהולל ח'אלד אבן אלוליד, לבין הצבא הביזנטי. אבו-בכר נפטר באותה השנה, והח'ליף אחריו, עמר אבן-אלח'טאב, ממשיך במלאכה.
638 – כיבוש ירושלים וסביבתה.
641 – בשנה זו, לאחר שבע שנים של קרבות קשים בין הצבא המוסלמי לביזאנטי בארץ – מושמד הצבא הנוצרי, ואחרוני הביזאנטים מסולקים מן האזור.
661 – תמה תקופת האיחוד הראשוני באסלאם. מועאוויה אבן-סופיאן, מבית אומיה, מתמנה לח'ליף. האומיים שולטים בסוריה והופכים אותה למרכז השלטוני באימפריה. כתוצאה מכך, מתחזק מעמד אזור ארץ-ישראל (שנכלל בעת ההיא בתוך מחוז 'א-שאם', סוריה הגדולה).
691 – בניית כיפת הסלע ע"י הח'ליף עבד אל-מלכ אבן מרואן.
705 – בניית מסגד אל-אקצא ע"י הח'ליף אל-וליד אבן עבד אל-מלכ. מעשה זה מחזק את הקשר הדתי בין האסלאם לירושלים, והיא הופכת למוקד עלייה לרגל. המסגד עצמו נהיה למקום השלישי בקדושתו למוסלמים (לאחר המסגדים במכה ובמדינה).
749 – המהפכה העבאסית. שושלת בית אומיה יורדת מעל דפי ההיסטוריה, ולשלטון עולה בית עבאס, שהעביר את המרכז השלטוני מזרחה – אזור עיראק של ימינו.
המאה העשירית – התפוררות השלטון העבאסי, ופיצול האימפריה לעשרות שושלות ובתי מלוכה. בארץ שולטת השושלת הפאטימית, שושלת שיעית-איסמאעילית שמוצאה במצרים.
1099-1096 – מסע הצלב הראשון, שיוצא לכבוש את ירושלים מידי המוסלמים ולהשיבה לחיק הנצרות.
1099 – הקמת 'ממלכת ירושלים' בידי הצלבנים, בכל שטחי ארץ הקודש.
1187 – השושלת האיובית, שהתהוותה בסוריה, והובלה בידי צלאח א-דין אל-איובי (סורי ממוצא כורדי), כובשת את ירושלים וסביבתה מידי הצלבנים. מעתה ועד לקץ שלטונם באזור, נהדפים הצלבנים משטחי הארץ, עד להתרכזותם בכמה כיסים במישור החוף (ארסור, עתלית, קיסריה, עכו, צור וצידון).
1249 – הממלוכים, עבדים-חיילים ממוצא תורכי, מדיחים את האיובים ומשתלטים על ההנהגה בסוריה ובמצרים.
1260 – המונגולים, שפלשו בסערה לעולם האסלאם ודהרו מערבה, נעצרים בקרב מול הצבא הממלוכי בעין ג'אלות (עין חרוד של ימינו). הממלוכים מהדקים את אחיזתם בארץ הקודש.
1291 – לאחר מצור ממושך וקשה, מצליחים הממלוכים לכבוש את עכו, העיר הצלבנית האחרונה בארץ. הם משמידים את שרידי הצבא הצלבני במקום, ומחריבים את העיר עד היסוד, על-מנת למנוע כל אפשרות חזרה.
1516 – העות'מאנים, מוסלמים ממוצא תורכי שהחלו דרכם כסולטאנות קטנה באנטוליה, הולכים ומתפשטים באזור, וכובשים את הארץ מידי הממלוכים. עתה, מתחיל שלטון שנמשך קרוב ל-400 שנה. השלטון העות'מאני ניכר בכל תחומי החיים בארץ, וחלק מחוקיו ומוסדותיו אף ממשיכים עד לימינו-אנו.
1917/18 – במהלך מלחמת העולם ה-I, כובש הצבא המלכותי הבריטי את הארץ מידי העות'מאנים. בכך מגיע הקץ לשלטון המוסלמי בארץ הקודש. אולם רוב מוסלמי גדול נותר בארץ עד למלחמת 1948, אז קטנה הקהילה המוסלמית בצורה משמעותית בעקבות תוצאות המלחמה. [1]
[1] לצורך הגדרת מונח זה, נעשה שימוש במקורות הבאים:
מֻחמד והח'ליפות: המזרח התיכון המוסלמי במאות השישית-האחת עשרה (ירושלים ובאר שבע: מוסד ביאליק ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2001); קלוד כאהן, האיסלאם: מלידתו עד תחילת האימפריה העות'מאנית (תל אביב: דביר, 1995); יהושע פראוור [עורך], ההיסטוריה של ארץ-ישראל: שלטון המוסלמים והצלבנים, 1291-634 (ירושלים: יד יצחק בן-צבי וכתר, 1998); אמנון כהן [עורך], ההיסטוריה של ארץ-ישראל: שלטון הממלוכים והעות'מאנים, 1804-1260 (ירושלים: יד יצחק בן-צבי וכתר, 1998); ישראל ברטל ויהושע בן-אריה [עורכים], ההיסטוריה של ארץ-ישראל: שלטון הממלוכים והעות'מאנים, 1917-1799 (ירושלים: יד יצחק בן-צבי וכתר, 1983).
