הנביא מֻחמד (النبي محمد, שם מלא: מֻחמד אִבְּן עבְּדאללה אִבְּן-עַבְּד אל-מֻטַּלִבּ אִבְּן-הַאשִם) – מייסד דת האסלאם. במסורת המוסלמית, נחשב לאחרון הנביאים עלי אדמות, ולחשוב שבהם.
מֻחמד נולד בשנת 570 בעיר מֵכַּה שבאזור החִג'אז, למשפחת הַאשִם משבט קֻרַיש. אביו נפטר לפני שנולד, ואמו נפטרה בהיותו בן שש. בשנות העשרים לחייו החל לעבוד כמוביל שיירות סחר, והועסק כמנהל-עסקים אצל חַ'דיגַ'ה, אלמנה עשירה בת השבט. כעבור זמן מה השניים נישאו.[1]
בשנת 610 לערך, בהיותו כבן 40, יצא מחמד להתבודד בהר חירא, הסמוך למכה. באותו הלילה (הנקרא מאז לילת אל-קדר, ליל הגורל) נגלה אליו המלאך ג'יבריל שציווה:
קרא! קרא בשם אלוהיך אשר ברא,
ברא את האדם מקריש-דם!
קרא, כי אלוהיך הוא הנדיב ביותר,
אשר לימד (את האדם לכתוב) בקולמוס,
לימד את האדם את אשר לא ידע. [2]
בשנה שלאחר ההתגלות הראשונה החל מֻחמד להפיץ את בשורתו ברבים, וקרא לבריות להכיר בתפארתו של אללה ולהתפלל אליו. האדם הראשון שהאמין בבשורתו הייתה אשתו חַ'דיגַ'ה, ואחריה הצטרפו אליו אחדים מבני משפחתו הקרובים ביותר. אט-אט נקבצה סביבו עדת מאמינים (אל-צחאבה, בני לוויתו), אשר תיעדו את כל היוצא מפיו (במה שמאוחר יותר ייהפך לספר הקוראן). אולם, גורמים שמרניים במכה לא ששו לקבל עליהם את הדת החדשה. הם חששו מפגיעה במעמדה הדתי-כלכלי של העיר, ששימשה בעת ההיא כמרכז לפולחן אלילים של בני האזור.[3] המתח בין תושבי מכה והמאמינים החדשים עלה וירד חליפות, עד שבשנת 622 עזב מחמד עם עדת מאמיניו לעיר יַתְ'רִבּ, במה שייקרא לעתיד הִגְ'רָה (הגירה). המסורת המוסלמית רואה בשנה זו את ייסוד דת האסלאם, ולוח השנה האסלאמי מחשיבה כשנת האפס.
מכל מקום, שני השבטים הגדולים ביַתְ'רִבּ, אַוְּס וחַ'זְרַג', היו שרויים במלחמה עקובה מדם מזה מספר שנים, וחיפשו מתווך הוגן על-מנת לשים קץ לסכסוך. הם פנו למחמד, שהתנה את הסכמתו בכך שאנשי המקום יקבלוהו כמנהיג אזרחי ודתי כאחד. האחרונים ניאותו. מעתה, הפכה יַתְ'רִבּ לאל-מַדינה (העיר). בשנים הראשונות להיותו במַדינה, יזם מחמד שורת הסכמים בין המהגרים לבין המקומיים, שנקראים עַהְד אל-אֻמַּה (חוזה האומה). אלו ביצרו את מעמדו כמנהיג וכבורר, והפכו את כלל התושבים לעדת מאמינים מלוכדת, שקשרי חבריה עולים על קשריהם הקודמים.[4]
ברם, מֻחמד הבין כי לא יוכל להפיץ את אמונתו בקרב כלל תושבי החׅג'אז, כל עוד בני קֻרַיש – על חוזקם הצבאי ויוקרתם הכלכלית-דתית – ממשיכים בהתנגדותם. לכן, הוא פעל כל העת להחליש את מֵכַּה ותקף את שיירות-המסחר שיצאו אל ומן העיר. בשנת 628, לאחר כמה התנגשויות צבאיות בין צבא מחמד לצבא מכה, נחתם הסכם הפסקת-אש לעשר שנים (הסכם חֻ'ַדיְבּׅיַה). אולם, כבר לאחר שנתיים יצא מחמד בראש צבא של 10,000 מאמינים וכבש את מכה. הוא טיהר את הכּעְבָּה (המקדש האזורי) מאלילים, וקבע אותה כמרכז הפולחן המוסלמי. רוב תושבי העיר התאסלמו. המתנגדים המועטים הוצאו להורג. עתה, משהסיר מֻחמד את ההתנגדות המשמעותית האחרונה לשלטונו, יכול היה להרחיב את השפעתו בקרב כל בני האזור. ואכן, בשנתיים הבאות התאסלמו כמעט כל תושבי חצי האי – מי בדרכי שלום ומי בחרב – והצטרפו לדת החדשה.
הנביא מת בשנת 632. על-פי המסורת הסונית הוא לא מינה יורש, אך חבר-מרעיו מימי ההִגְ'רָה (הצחאבה) הצליחו להגיע להסכמה על המחליף (ח'ליף). הישגיו של מחמד בעשר השנים האחרונות לחייו, מימי ההִגְ'רָה ועד למותו, מרשימים בכל קנה מידה. הוא ייסד דת חדשה שעתידה הייתה להשתלט על האזור ולשנות את העולם כפי שהיה קיים עד לבואה. אמנם, לאחר מותו היו מעט 'חריקות' וכמה שבטים ביטלו את התאסלמותם, אך התשתית הדתית והמדינית האיתנה שהשאיר אחריו הנביא – הקלה על ממשיכיו להחזיר את המאמינים לחיק האסלאם, להפיץ את בשורתו ולהפוך את הדת החדשה לאימפריה עולמית.[5]
[1] יש לציין כי למחמד היו מעל עשר נשים במהלך חייו, אך תמיד שמר אמונים לח'דיג'ה אשתו הראשונה, ורק לאחר מותה נישא לאחרות.
[2] אלו הם הפסוקים הפתוחים את סורת אל-עלק (קריש-הדם), פרשה מס' 96 בקוראן.
[3] בתקופת הגַ'אהִלִיה (הבּוֹרוּת) הטרום-אסלאמית, השבטים הערבים בחג'אז עבדו מספר אלוהויות. המקדש המרכזי היה במכה, בתוך הכעבה, ואנשי האזור היו עולים אליה בימי שישי לשם ביצוע הפולחן. בימים אלו סוחרי מכה היו מקימים דוכנים ומוכרים את מרכולתם לעוברים ושבים.
[4] מלבד שני השבטים הערביים שהוזכרו, היו במדינה שלושה שבטים קטנים ממוצא יהודי: בּנוּ קֻרַיְטַ'ה, בּנוּ קיְנֻקַאע ובנו נַצׅ'יר. הללו סירבו להתאסלם ואתגרו את מנהיגותו הדתית של מֻחמד. אמנם, בחוזה האומה נכתב כי השלושה הם שותפים שווים למוסלמים בניהול ענייני העיר, אך עם הזמן ומשלא הצליח לשכנעם לקבל את משנתו – פעל הנביא להדירם ולבסוף אף גירשם מן העיר.
[5] לצורך הגדרת מושג זה, נעשה שימוש במקורות הבאים:
היו קנדי, מֻחמד והח'ליפות: המזרח התיכון המוסלמי במאות השישית-האחת עשרה (ירושלים ובאר שבע: מוסד ביאליק ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2001), עמ' 45-1; קלוד כאהן, האיסלאם: מלידתו עד תחילת האימפריה העות'מאנית (תל אביב: דביר, 1995), עמ' 41-19; שלמה דב גויטיין, 'מוחמד', בתוך: חוה לצרוס-יפה [עורכת], פרקים בתולדות הערבים והאסלאם (בן-שמן: הוצאת מודן, 1967), עמ' 81-27.
Trude Ehlert, 'Muhammad', in: H.A.R Gibb [editor], Encyclopedia of Islam – New Edition, Vol. VI (Leiden: E.J. Brill, 1993), pp. 360-387.
