בדווים

בדווים (بدو)

קבוצה אתנית שבעיקרה כוללת ערבים נוודים או נוודים למחצה, המאמינים בדת האסלאם. תפוצתם בחגורת המדבריות של אזור המזרח-התיכון – ממדבר סהרה לחופי האוקיינוס האטלנטי במערב, ועד לחצי-האי ערב ולעיראק במזרח. מקור שמם של הבדווים נגזר מהמילה הערבית بَدْو (בָּדְוְּ) שמשמעותה מדבָּר, אולם הם מכנים עצמם عَرَب (עַרַבּ, רמז לכך שהם הערבים המקוריים).[1]

מסורת ותרבות

תנאי המדבר הקשים, שגזרו על תושביו חיי-נוודות מכורח, הביאו להשתמרות מסורות עתיקות-יומין בחברה הבדווית:

• ארגון חברתי – המבנה החברתי הבדווי מבוסס על חלוקה שבטית. היחידה הבסיסית בכל חברה בדווית היא המשפחה המצומצמת (عَائِلَة, עַאאׅ'לָה); מעליה ישנה את המשפחה המורחבת, החמולה, הנקראת בפי הבדווים בשם ח'מס (خمس) – זוהי שושלת בה נמצאים כל הצאצאים הזכרים של אב-קדמון שחי לפני חמישה עד שבעה דורות אחורה; היחידה הבאה היא תת-השבט: רַבְּע (رَبْع, ברבים رُبُوع). זהו בעצם ח'מס עם נספחים שלא מבני השבט (זרים שנקלטים בקרב הבדווים במהלך נדידתם. הם יכולים להיות מבני שבט אחר, או לעתים כלל לא משבט בדווי); מספר רֻבּוּע המאורגנים יחד נקראים: שבט (عَشِيرَة, ברבים عشائر). בראש כל סדר חברתי שכזה עומד המנהיג השבטי, השיח'; מספר שבטים אשר קרבה היסטורית קיימת ביניהם מהווים את היחידה החברתית הגדולה ביותר, המטה: קַבּׅילָה (قَبِيلَة, ברבים قَبَائِل). ראש המטה נקרא שיח' אל-משאיח', ולרוב הוא משמש גם כראש השבט החזק במטה. [2]

• קודים חברתיים נוקשים – כאמור, בשל קשיי החיים במדבר, הבדווים נאלצו לחיות במערכת חברתית כמו-קולקטיבית. לכן, כאשר בן-שבט שופך דמו של אדם משבט אחר, משלמים כולם כופר-נפש; ולהיפך – אם אדם מהשבט נרצח, מוטל על כל חברי השבט לנקום את דמו.[3] בפסגת קודקס החוקים החברתי בקרב הבדווים, נמצאת המֻרֻוַּה (مُرُوَّة, מילולית: אצילוּת) – מכלול התכונות שהגבר אמור להצטיין בהן (אומץ לב, חוזקה, עורמה וכו'), ושאותן מפארת השירה הערבית הקדומה, העוברת בע"פ מדור לדור.[4]

• חיי המדבר כערך – התייחסות לדרך החיים הנוודית, המפיקה מירב ממשאביו המועטים של המדבר, כערך בפני עצמו. עוד מועלית על נס רעיית הצאן וגידול הבקר והגמלים (תוך ניצול מלא של בעל-החיים – לתנובת חלב, למאכל הבשר ואף להתקנת ביגוד והכנת תכשירים שונים). במקביל לכך, מודגשת החשיבות של העָ'זְוַּה (غَزْوَة, מילולית: פשיטה) כמבחן לאומץ-לבו ולכישוריו המלחמתיים של הבדווי. לרוב, זוהי פשיטה התקפית על שבט אחר או על הארץ הנושבת.[5]

• מנהגים – המורשת הבדווית כוללת מס' לא מועט של מנהגים ומסורות שמתקיימים, בחלקם, עד ימינו. רוב המסורות קשורות למעגל החיים או לציון מועדי חג, למשל: אל-סַבּוּע, טכס קריאת שם לבן זכר במלאת לו שבוע; מְרוּק, הוצאת הבן בפעם הראשונה מהאוהל שבו נולד (לאחר 40 יום); וַנִיסֵה, ארוחה לזכר הנפטר; רוּבּ אַל-חַ'לִיל, הפרשת ביכורי התבואה לעניים; הדלקת משואות חג במוצאי היום האחרון של חודש הרמדאן ועוד.[6]

אחת מן המסורות המרתקות ביותר, שזוכה לעדנה מחודשת בשנים האחרונות, היא ריקוד הדַחִיֵה. בימי קדם, ריקוד זה, שנשמר לאירועים מיוחדים כחתונה, ברית מילה וחזרה מהחג',  התבצע כך: בשִׁיק (האוהל הבדווי המסורתי) ישבו הזקנים והנכבדים ולגמו קפה, ואילו חבורת הצעירים ניצבה בשורה חזיתית ארוכה מול מחיצת הנשים באוהל, יד אוחזת ביד וכתף צמודה לכתף, ורקדו. אל מול הרוקדים הייתה יוצאת נערה, שנקראה בַּעִירֵה או חַאשִׁי, ובידה מקל קטן. או אז הנערה החלה להתפתל ולרקוד מול הגברים, ואם אלו העזו והתקרבו יתר על המידה – היא הייתה מכה במקלה ומניסה אותם אחורה. בעת הריקוד חזרו הגברים על המשפט המחורז: רֵיחַאני יַקוּל אַל-רִידַאַה ("ריחאני הגד לרידה"). על-פי מסורת בדווית עתיקה, ריחאני ורידה הם בני השטן, ומילות הפיתוי שבפיהם מושכות לריקוד זה, שעלול להוביל לתרבות רעה.

בימינו, לאחר שנים רבות שהמנהג נזנח, חזרה הדַחִיֵה לנוהג הבדווי, בעיקר בחתונות.  אולם, היום הריקוד מתבצע באופן שונה, מותאם יותר לזמננו: ישנם מס' 'משוררים' (בין שניים לארבעה, אך תמיד יהיה סולן שיוביל) המדקלמים שירה מאולתרת, העוסקת בשבחי הזוג שמתחתן או בתכונות השבט המדובר. בניגוד לעבר, את המשוררים מלווים כלים מוזיקליים רבים, המעצימים את האווירה החגיגית, והריקוד יכול להימשך שעות.[7]

ריקוד הדַחִיֵה. צילום – Beer Sheva Times.

הבדווים בישראל

בישראל חיים כ-280,000 בדווים, המהווים 3.5% מכלל האוכלוסייה, ע"פ החלוקה הבאה: מקצתם, כ-60,000 תושבים, חיים בצפון, בעיקר בגליל התחתון ובעמק יזרעאל; מיעוט זניח מתגורר ביישובים המעורבים במרכז (רמלה, לוד ויפו); ואילו חלק הארי של האוכלוסייה הבדווית בארץ, כ-220,000 תושבים, מתגוררת בנגב.[8]

ישנו שוני מסוים בין תושבי הצפון הבדווים לבין אחיהם מהדרום. בעוד הראשונים נמצאים, רובם ככולם, ביישובי קבע, והתערו יחסית בחברה הכללית – כמחצית מהבדווים תושבי הנגב עדיין מנהלים אורח חיים סמי-נוודי.

היסטוריה

הגעת ראשוני השבטים הבדווים לחצי-האי הסיני ולנגב מתוארכת, לכל המאוחר, למאה החמישית לפנה"ס. אולם, מספרם האמיר עם הכיבוש הערבי של ארץ-ישראל, במאה השביעית. הללו, שהיוו את השלד הלוחם של הצבא המוסלמי, התנחלו ונטמעו בין יושבי המדבר בארצות הנכבשות. עם נפילת בית אומיה, באמצע המאה השמינית, הועבר מרכז האימפריה המוסלמית מזרחה, לאזור בגדד. כך הפכה ארץ-ישראל לאזור פריפריאלי, שהאחיזה השלטונית בו הייתה רופפת יחסית. התפוררות האימפריה העבאסית במאה התשיעית, ומאבק שושלות ההמשך בעולם האסלאם רק העצימו מגמה זו. הייתה זו קרקע פורייה לפלישת שבטים נוספים, ולביצוע פשיטות וביזות של יישובי הקבע. יתרה מכך, היו אזורים שלמים שהיו בשליטת שבטי הבדווים, שאף גבו מס על העוברים בשטחם. [9]

השינוי החל עם הכיבוש העות'מאני של ארץ ישראל בתחילת המאה ה-16. העות'מאנים, שייסדו סדרי ממשל תקינים ואיתנים יחסית בארצות-שלטונם, היוו גורם מרסן כלפי האוכלוסייה הנומאדית. אולם, רק במחצית השנייה של המאה ה-19, בעקבות חשש מהתפשטות בריטית, הגבירו העות'מאנים את פיקוחם על הנעשה באזורי הספר בנגב. באותה התקופה, החלו העות'מאנים לגבות מסים משבטי הבדווים בעזרת יחידות-צבא, התערבו בסכסוכים פנימיים ואף הוציאו להורג את השייח' של אחד השבטים, שלדעתם צבר כוח רב מדי. בשנת 1900, לאחר מס' ניסיונות כושלים ליישוב הבדווים,[10] הקימו העות'מאנים את באר-שבע. מיקום היישוב, שנוסד באזור בו מי התהום קרובים לפני הקרקע, נבחר בגבול שלושת המטות הבדווים הגדולים בנגב (עזאזמה, זורבה ומחמדין) – מתוך מטרה להפכם ליושבי-קבע.[11]

בימי המנדט הבריטי, נמשכו הניסיונות ליישוב הבדווים, אך באמצעים 'רכים' יותר – הללו השתלבו במפעלי בנייה גדולים של השלטונות, ולמדו שיטות חקלאות מודרניות. מדרך הטבע, הדבר הוביל אותם להפחתת הנדידה.

לאחר מלחמת 48' והקמת מדינת ישראל נמלטו רבים מהבדווים מן הנגב, וחלקם גורשו לסיני ולירדן. מכיוון שבאותה תקופה עדיין לא היה ברור טיב היחסים בין המדינה הצעירה לבין האוכלוסייה הבדווית, הוחלט להקצות לבדווים שנותרו בנגב אזור שכונה 'אזור הסייג' – שטח מוגדר שנוהל בידי ממשל צבאי ישראלי. שטח זה השתרע בין דימונה וערד במזרח, לבין באר שבע והקיבוצים שובל ומשמר הנגב במערב. ריכוז הבדואים באזור הסייג צמצם את שטחי הנדידה והמרעה שלהם ועל ידי כך נפגע מקור הפרנסה העיקרי שלהם. היה זה אחד הגורמים שהחישו את קץ הנוודות ודחפו את הבדואים להקים לעצמם מבני קבע. לצד האוהלים המסורתיים, העשויים משיער עיזים, הם החלו להקים אוהלי קבע בעלי מסגרת עץ יציבה וקבועה המכוסה ביריעות של בד עבה. סביבם הם הוסיפו בהדרגה מבני מגורים: צריפים, פחונים ומבני אבן. עם הזמן נוצרו יישובים בתהליך ספונטאני (במה שמכונה 'היישובים הלא-מוכרים').[12]

במקביל להתיישבות הספונטאנית, ובעיקר עם הסרת הממשל הצבאי ב- 1966, החליטה ממשלת ישראל להקים יישובים בדואיים מתוכננים. ההחלטה נעשתה משתי סיבות: ההתפרסות הלא-מבוקרת של הבדואים על פני בקעת באר-שבע הפריעה לפיתוח תשתיות באזור; רק ביישובים מאושרים ומתוכננים אפשר להקים תשתיות ושירותים חיוניים: לחבר את הבתים לרשתות מים, ביוב וחשמל, לסלול כבישים, להקים מערכת חינוך וכו'.[13]

עד שנת 1975 הוחלט אפוא על הקמת שבעה יישובים: תל שבע, רהט, כסיפה, חורה, ערערה בנגב (ערוער), לקיה ושגב-שלום. ברם, הקמת העיירות המתוכננות לא פתרה את נושא יישוב הבדווים. רק כמחצית האוכלוסייה מתגוררים ביישובים אלו, ואילו המחצית האחרת חיה חיים נוודים-למחצה ומתגוררת בכפרים לא-מוכרים. בשנות ה-2000 חל שינוי: ממשלת ישראל החליטה להכיר ב-11 מן הכפרים הללו, והחלה בתהליך שכולל הסדרה וחיבור לתשתיות. אולם, ברחבי הנגב עדיין קיימים למעלה מ-30 כפרים בדווים לא-מוכרים, שמעמדם אינו ברור. תכניות ממשלתיות רבות (כתכנית פראוור, תכנית עמידרור ותכנית בגין) נהגו לשם מציאת פתרון, אך עד כה העלו חרס – אם בשל התנגדות של התושבים המקומיים, ואם בגלל לחצים פוליטיים מכיוונים שונים. [14]

לקריאה נוספת: [15]

גינת, יוסף. נקמת דם: נידוי, תיווך וכבוד המשפחה. חיפה: אוניברסיטת חיפה וזמורה-ביתן, 2000.

לוין-שנור, רונית. תכנית ההתנתקות (انسحاب احادي الجانب) בנגב על הצעת החוק להסדרת התיישבות בדואים בנגב,  התשע"ג 2013. ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2013.

נח, חיה. הכפרים שישנם ואינם: הכפרים הבדואים הלא-מוכרים בנגב. חיפה: פרדס הוצאה לאור, 2009.

קרסל, גדעון. פרטיות לעומת שבטיות: דינמיקה של קהילת בדוים בתהליך התעיירות. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשל"ו.

_________________

[1]W. Montgomery Watt, 'Badw', in: H.A.R Gibb [editor], Encyclopedia of Islam – New Edition, Vol. I (Leiden: E.J. Brill, 1986), pp. 872-892.

[2] יוסף גינת, הבדווים (ירושלים: הוצאת בית-הספר לתיירות, תשכ"ו), עמ' 29-6; עמנואל מרקס, החברה הבדוית בנגב (תל אביב: רשפים, 1974), עמ' 72-57.

[3] מקור נקמת הדם, ככל הנראה, בחשיבותו של הפרט לעבודת הקולקטיב במדבר. כך, ייזהרו חברי השבטים לפגוע בבני שבט אחר – מחשש הנקמה הקולקטיבית.

[4] גינת, שם; Watt, שם.

[5] שם, שם.

[6] יוסף בן-דוד [עורך], המורשת התרבותית של הבדווים בנגב (ירושלים: רשות החינוך לבדואים בנגב ומכון ירושלים לחקר ישראל, 2000), עמ' 89-74.

יש לציין כי המנהגים המוצגים בערך זה מתייחסים בעיקר לאלו הנהוגים בקרב שבטי הבדווים בנגב.

[7] יואן בן-חיים, 'תחיית הדחייה', בבלי 5: צלילים מהבית של השכן; כתב-עת מקוון. נדגם בתאריך 03/06/2018; יוסף בן דוד, שם.

[8] ראה: 'שנתון סטטיסטי לישראל, 2017', באתר הלמ"ס. מצ"ב קישור:

http://www.cbs.gov.il/reader/?MIval=cw_usr_view_SHTML&ID=807

[9] גינת, עמ' 5-3; בן-דוד, עמ' 17-9; Watt, שם.

[10] כך למשל, ב-1870 נשלחה יחידת-צבא עות'מאנית לשבט התיאהא, על-מנת להכריח את השבט לעבור למגורי קבע.  15 החיילים התורכים שהגיעו למקום – נרצחו כולם. כעונש, החרימו השלטונות את כל עדרי הבקר של השבט, ומכרו אותם במחיר סמלי לפלאחים בירושלים. לעניין זה, ראה: מרקס, עמ' 35-34.

[11] גינת, עמ' 62-48; מרקס, עמ' 56-34.

[12] אופירה גל, אל הנגב: פרקים בגיאוגרפיה של דרום הארץ: הנגב, הערבה וים המלח (תל אביב: מרכז לטכנולוגיה חינוכית, 2000), עמ' 139-131.

[13] גל, שם.

[14] צפריר רינת, 'המדינה הכירה ב-11 כפרים בדואיים בנגב, אבל זה לא אומר שהם זוכים לשירותים', הארץ, 29/05/2014; אילנה קוריאל ואטילה שומפלבי, 'המלצות להסדרת היישובים הבדואים בנגב: הרוב יוכרו', ידיעות אחרונות, 27/01/2013; קלמן ליבסקינד, 'נגב הולך לאיבוד: כך כשלה הממשלה בטיפול בבדואים בנגב', מעריב, 16/07/2010; גל, שם.

[15] מעבר למקורות שהובאו בחיבור זה.