נבי מוסא (نبي موسى) – מבנה רב כיפות הנמצא כשבעה ק"מ מדרום-מערב ליריחו, על אם הדרך המובילה לירושלים. המסורת המוסלמית מזהה כאן – לצד מקומות אחרים, רובם ממזרח לירדן – את מקום קבורתו של משה.[1] המתחם כולל את ציון הקבר עצמו, שני מסגדים המחוברים ביניהם, וח'אן לעולי הרגל המגיעים למקום. סביב האתר, המוקף חומה גבוהה, פזורים קברים רבים בהם נטמנו לאורך השנים עולי הרגל שמתו במהלך ציון החג, ואף נכבדים מיריחו ומשבט עׅדְוַאן. סמוך לאתר, אך במרחק מה ממנו, ישנם שני ציוני קבר מקודשים, אף הם מוקד עלייה לרגל ולנדרים: סׅתְנַא עַאאׅ'שָה – ציון קבר עַאאׅ'שָה, אשתו השלישית של מחמד, שע"פ המסורת נחשבה ל'אם המאמינים' (ام المؤمنين), כמו גם לאשה האהובה על הנביא; ומַקַאם חַסַן אַ-רַאעׅי, מקום קברו של חסן, רועהו של יתרו, שמילא את מקומו של משה ברעיית הצאן, כאשר האחרון ירד למצרים.
את השלב הראשון במבנה המרכזי הקים הסולטן הממלוכי ביברס בשנת 1268, ככל הנראה באתר שכבר היה מוכר לפני כן כמקום קבורתו של משה. עם התפתחות תופעת העלייה לרגל המוסלמית לירושלים, עלתה חשיבותו של אתר נבי-מוסא כמקום מנוחה מוגן לפני הטיפוס המפרך והמסוכן מערבה. במרוצת השנים הפך אתר הקבר בעצמו למקום עלייה לרגל, ואף הוקדש לו חג-זוטא (מַוְסׅם=ציון מאורע), שנחגג באביב, במקביל לשבוע הפסחא היווני-אורתודוקסי. מקורותיו של החג, שנמשך שבוע ימים, אינם ברורים לחלוטין. אחת הסברות טוענת כי מועד זה נבחר כדי לקבץ בירושלים וסביבתה מוסלמים רבים ככל האפשר, משקל נגד לעליות הרגל של הנוצרים שחלו בעונה זו. ניתן למצוא חיזוק לסברה זו, בשל העובדה כי זהו החג היחיד המצוין ע"פ לוח השנה הנוצרי (המבוסס על מחזור השמש, ולא הירח כמוסלמי).
כך או אחרת, אלפי מוסלמים הגיעו כל שנה לירושלים משכם ועד חברון לקחת חלק בחגיגות אלה. היום הראשון של החג חל ביום שישי ונקרא גֻ'מְעַת א-נַזְלֶה (יום השישי של הירידה). לאחר תפילות צהרי יום השישי הייתה מתארגנת שיירה ארוכה ויוצאת דרך שער האריות לעבר נבי מוסא. מעתה, בכל אחד מימות השבוע העוקב היו מתארגנות שיירות נוספות בירושלים ועושות דרכן לאתר. במהלך ימי החג היה המקום הומה אדם, והתקיימו בו טקסי חתונה ומילה. החזרה הרשמית לירושלים הייתה ביום חמישי. ביום השישי למחרת היו מתאספים המונים רבים לתהלוכת הדגלים המסורתית (זֻפְת אל-עַלאמאת). דגלי כיפת הסלע והנביא מחמד היו נישאים מאל-אקצא אל כיפת הסלע. לאחר התהלוכה היו אוספים את הדגלים ומחזירים אותם למקומם מתחת לסלע. ביום זה וביום שלאחריו היו קבוצות המבקרים עוזבות את ירושלים על דגליהן ותזמורותיהן בתהלוכות פרידה רשמיות. השיירות היו עוצרות בדרכן הביתה ליד קברי קדושים וקוראות תפילות מיוחדות לכבודם. אנשי הכפרים השכנים היו יוצאים לקבל את פני השיירה. היה זה יום חג לאותם כפרים, והחגיגות שנסתיימו בירושלים היו נמשכות עוד כמה ימים בכפרי הסביבה.
בתחילת המאה העשרים, עם צמיחת התנועות הלאומיות בארץ-ישראל, החל החג לקבל גוון פוליטי: כך למשל, ב-4 באפריל 1920, לאחר תפילות יום השישי החותמות את החג, התפתחו עימותים בין המוסלמים ליהודים ברובע היהודי בירושלים – במה שנודע בנרטיב ההיסטורי הציוני כ-"מאורעות תר"פ" (בערבית – انتفاضة موسم النبي موسى, אנתפאצ'את מוסם אל-נבי מוסא); ב-1937, בעת שיאו של 'המרד הערבי הגדול', אסרו השלטונות הבריטיים את ציון החג מחשש שיצית מהומות; ושיירת העלייה לרגל ב-1948, בעצם ימי המלחמה, הפכה לתהלוכת אבל בעקבות נפילתו של עבד אל-קאדר חסייני בקסטל. מאז לא חודשו החגיגות במלואן.[2]
תמונה מאת Dr. Avishai Teicher Pikiwiki Israel, CC BY 2.5, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=23191410
________
[1] ריבוי קברים לאישיות נערצת היא תופעה נפוצה בעולם המוסלמי.
[2] לצורך הגדרת מושג זה, נעשה שימוש במקורות הבאים: עאדל מנאע, 'התפתחות זהותה התרבותית של החברה הערבית בארץ-ישראל', בתוך: יהושע בן-אריה וישראל ברטל [עורכים], ההיסטוריה של ארץ ישראל: שלהי התקופה העות'מאנית (1917-1799), כרך שמיני (ירושלים: כתר, 1983), עמ' 184-177; 'נבי מוסא', בתוך: ספי בן-יוסף [עורך], מדריך ישראל החדש: מדבר יהודה ובקעת ים המלח, כרך 13 (ירושלים: כתר, 2001), עמ' 152-151.
Amnon Cohen, 'Al-Nabi Musa – an Ottoman festival (mawsim) resurrected?', in: David Wasserstein and Ami Ayalon [eds.], Mamluks and Ottomans: Studies in honour of Michael Winter (London*New-York: Routledge, 2006), pp. 34-44; Arent J. Wensinck and Clifford E. Bosworth, 'Mawsim', in: H.A.R Gibb [editor], Encyclopedia of Islam – New Edition, Vol. VI (Leiden: E.J. Brill, 1991), p. 903.
