בלב שכונת קטמון, שכונה ערבית מעורבת משנות ה20 של המאה הקודמת, שוכן מנזר סן סימון. מקובל להציע ששמה של השכונה נגזר מקיומו "ליד המנזר"Κοντά στο μοναστήρι, הכנסיה היוונית מציינת שמקור השם באורח החיים הנזירי, "ביחידות" κατά-μόνας. האדמות של האזור נרכשו על ידי הכנסיה היוונית אורתודוכסית במאה ה19 ושמשו לגידולים. המשבר הכלכלי של הכנסיה לאחר מלחה"ע הI חייבו אותה בשנות ה20 למכור את מרבית האדמות למשפחות ערביות מוסלמיות, נוצריות, ומשפחות ארמניות שבנו את השכונה וגרו בה עד ,1948 ובמהלך המלחמה הם ברחו ו.או גורשו מהשכונה. לאחר החלת חוק נכסי נפקדים בשנת 1950 שוכנו בבתים יהודים והשכונה הלכה והתפתחה, כשכונה יהודית, ובליבה מנזר. המנזר, והכנסיה נחנכו ב1879, על פי כתובת ההקדשה שבחזית, גר בו כהן דת ומתקיימות בו תפילות. פעמוניו מצלצלים בימי ראשון בבוקר, ובימים בהם נערכת תפילה, ובמיוחד ביום 16 בפברואר מדי שנה, חגו של שמעון הצדיק, המכונה "מקבל האל" Συμεών ο Θεοδόχος.
שמעון מתואר רק בבשורה על פי לוקאס, כאשר מרים ויוסף מגיעים למקדש להציג את ישוע ולהביא קורבן יולדת. במקדש מחכים שני יהודים קשישים, שמעון וחנה בת פנואל משבט אשר. שמעון מתואר כאיש צדיק וחסיד המחכה לנחמת ישראל. בהשראת רוח הקודש הוא מגיע באותו רגע למקדש ורואה את התינוק בן 40 ימים, בזרועות אמו. הוא נושם לרווחה, זהו, הוא ראה את מי שעתיד להביא את את הישועה, והוא יכול למות בשקט. "וְעַתָּה, אֲדֹנָי, פְּטֹר נָא
אֶת עַבְדְּךָ בְּשָׁלוֹם, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, 30 כִּי רָאוּ עֵינַי אֶת יְשׁוּעָתְךָ 31 אֲשֶׁר הֲכִינוֹתָ לְעֵינֵי כָּל הָעַמִּים: 32 אוֹר לְהָאִיר לַגּוֹיִם וְתִפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ."
למרים הוא פונה ומסביר שהדרך לא תהיה קלה, והוא,התינוק, יתקל בהתנגדות את כאבה הוא מדמה לחרב הדוקרת את הלב, דימוי שהפך מאד מקובל בעולם הקתולי בימי הביניים הערצת (devotion) הלב הקדוש של מרים שמבטא את האם הייסורים Mater Dolorosa, כשליבה מוצג וחרב נעוצה בו.
מסורת מקובלת בכנסיות המזרחיות ששמעון היה אחד מ72 החכמים שהזמין המלך תלמי ה2 כשביקש לתרגם את התנך ליוונית, תרגום המכונה תרגום השבעים. בעודו מתרגם את ספר הנביא ישעיהו, וקורא את המילים: "הנה העלמה הרה ויולדת בן…" (יש' ז':14). הוא חשב שהתרגום המדוייק של המילה "עלמה" ליוונית יהיה אישה צעירה. באותו רגע התגלה אליו מלאך החזיק את ידו ואמר: "אתה תראה את הדברים האלה מתגשמים. לא תמות עד שתראה את המשיח האדון שנולד מבתולה טהורה ונטולת רבב". וכך תרגם שמעון את המילה עלמה לבתולה. מיום זה חי שמעון הקדוש בציפייה למשיח המובטח.
מסורת אחרת מספרת שבעת תרגום הפסוק מישעיהו הוא הוטרד מהפסוק ותיאור הבתולה ההרה, ונתקף בחוסר אמונה. הוא הפיל את הטבעת שלו בנהר, ואמר לעצמו שאם אי פעם ימצא את הטבעת שוב, הוא יאמין למה שכתב הנביא. על פי המסורת, כאשר שהה בעיירה קטנה ללילה וקנה דג לאכול עם חבריו, הוא מצא את הטבעת בתוך בטנו של הדג. אז התיישבה דעתו והוא חזר לירושלים.
במנזר סן סימון בקטמון מצוגות 3 איקונות מתארות את המסורת.
בדרשתו של הפטריארך הלטיני פיירבטיסטה פיצאבלה, בחג שמעון הצדיק בכנסיה הקתולית דוברת העברית, המוקדשת אף היא לשמעון וחנה (6.2.22, הנוסח המלא בתגובות), הוא הדגיש מספר דברים בדמותו של שמעון. האחד, את האפשרות לראות מעבר למראה העיניים, לזהות את המשמעות העמוקה, הרחבה יותר של המציאות. בבית המקדש הקהל ראה אישה יהודיה מגיעה למלא את חובתה ההלכתית, וזוג הורים שאולי מציינים את פדיון בכורם, אבל שמעון (בהשראת רוח הקודש, כפי שכתוב בברית החדשה) רואה את המושיע נכנס למקדש. "רוח הקודש היא המאפשרת לנו לראות את הישועה שמתגשמת, המאפשרת לנו ללכת מעבר למה שעיני הבשר רואות, ולתפוס את המשמעות העמוקה של האירועים." אמר הפטריארך. זאת ועוד, דמותם של שמעון וחנה מלמדת שלפעמים צריך לחכות, צריך סבלנות, להתחשב בזמנים ובקצב של אחרים, של אלוהים לפני שאפשר לראות את התיקון.
מה קרה לשמעון לאחר שראה את ישוע?
לפי מסורת הכנסיות הוא מת בגיל 270 נקבר בירושלים אלא שעצמותיו הועברו בימי הקיסר יוסטיניאנוס לקונסטנטינופול, והונחו בכנסיה המוקדשת ליעקב אחי ישוע. בשנת 1273 ניסו הוונציאנים להעביר את העצמות לוונציה אלא שסערה בים האדריאטי ליד חופה של העיר זאדאר,היום בקרואטיה, עיכבה את התוכנית והשרידים נותרו שם, והונחו אחר כבוד בכנסיית מריה מג'ורה ומשנת 1632 בכנסיית סנט סטפנוס שהוקדשה לשמעון. בשנת 1380 הזמינה המלכה ההונגרית-קרואטית אליזבת קוטרומניץ' ארון לשרידים, מלאכת מחשבת מצופה כסף מוזהב, מעוטר בסצינות מקראיות והיסטוריות. הארון מוכר כיצירת האומנות מוגנת על ידי אונסק"ו. (בתמונות ניתן לראות את הסרקפג מזאדאר)
על פי המסורת, ביתו של שמעון הקדוש היה על הגבעה שבה נמצא היום המנזר, ובגן היו קברי בני משפחתו. כשנרכש המקום על ידי הפטריארכיה היוונית היו שם שרידים של מנזר גיאורגי ומסורת מסוף ימי הביניים הקושרת את האתר עם שמעון. הנזיר אברהמיוס רכש את המקום בשנות ה50 ועמל במשך עשרים שנה בבניית המקום, הוא גם בנה מטבח, שטחי אחסון וטיפח את הגינה. בשנת 1879 החל אברהמיוס לבחון היטב את חצר המגדל הישן בחיפוש אחר קברו של הקדוש. חפירותיו חשפו קברים החצובים בתוך הסלע. הוא ניקה את הפסולת שהצטברה בהם, ובנה סביבם את הכנסיה שנחנכה ב1881. הצליינים המבקרים בכנסיה בימינו יכולים לראות את הקבר החצוב בסלע הטבעי בתוך הכנסייה.
בעת ביקורו של הארכיבישוף של זאדאר בירושלים בשנת 2007, סיפר לו פטריארך ירושלים היווני אורתודוכסי, על המנזר המוקדש לשמעון בקטמון, והארכיבישוף בהסכמת הכס הקדוש העביר חתיכה מהשריד קדוש לפטריארכיית ירושלים, בטקס חגיגי שנערך בשנת 2010. מעבר לחשיבות הרבה של השרידים הקדושים למאמינים, בטקס יש ביטוי לחשיבות הרבה שרואים בעולם הנוצרי לבניית יחסים של אמון, והדדיות בין הכנסייה האורתודוכסית לכנסיה הקתולית. השרידים הועברו למנזר סן סימון.
ב16.2 מדי שנה, מגיע הפטריארך היווני לפארק סן סימון, עובר ליד מגרש המשחקים שבימי שיגרה מלא בילדי ירושלים, נכנס לכנסייה לערוך את התפילה, כשברקע הפעמונים של הכנסייה מהדהדים ברחבי השכונה.
