40 הוא מספר טיפולוגי, אנחנו מוצאים אותו בתנך כציון לתקופה, מעט יותר מדור, כמו שנות השוטטות של עם ישראל במדבר, אך במקרים רבים יותר כציון תקופת זמן לא ארוכה מדי, אך מייצרת שינוי. העולם נמחק תחת מי המבול, משה על הר סיני, המרגלים תרים את הארץ ועוד. בברית החדשה לאחר הטבילה ישוע צם 40 יום ללא לחם ומים שבסופם הוא עומד בפיתויים של השטן. לזכר ימים אלו תקופת ההכנה לקראת חג הפסחא בעולם הנוצרי, גם היא נמשכת 40 ימים, והיא הזדמנות לעצור את שטף החיים, את העיסוקים השגרתיים, ולמצוא זמן להתבוננות וחשבון נפש, לבקשת סליחה ולהכנה לקראת חג הפסחא.
מתי חל הצום? חישוב 40 ימי ההכנה, שונה במסורת המזרחית והמערבית. בכנסיות המזרחיות, הצום מתחיל בום שני 48 ימים לפני הפסחא, הצום נמשך גם בימי ראשון, אך מסתיים ביום שבת לזרוס, המקדימה את יום ראשון של כפות התמרים, שבוע בדיוק לפני הפסחא.
בשבוע הקדוש שמקדים את הפסחא, שומרים צום נפרד. הכנסיה הקופטית מוסיפה עוד שבוע ימים של הכנה וצום, לפני תחילת הצום הגדול. יום התחלת הצום מכונה יום שני ה"נקי". בתפילות אנשים יבקשו סליחה האחד מהשני ויציינו את תחילתה של תקופה הם הם יהיו נקיים מחטאים (או לפחות ינסו) בהשראת הנביא ישעיהו : "טז רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ–הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי: חִדְלוּ, הָרֵעַ. (ישעיהו א).
בכנסיות המערביות תקופת הצום תכלול 40 ימים אך לא יספרו את ימי ראשון בהם לא צמים, והשבוע הקדוש עד יום חמישי נכלל בצום. לכן תקופת הצום מתחילה ביום רביעי של האפר, במיסה של אותו יום מושכים סימן של צלב על מצחם של המאמינים, מאפרו של הלולב ששימש בשנה שעברה בתהלוכת יום ראשון של הדקלים.
לא מדובר בצום מלא, כמו יום הכיפורים או ראמדאן אלא צום חלקי. בכנסיות המזרחיות מקפידים על המנהג הקדום להימנע ממוצרים מן החי ולא אוכלים מוצרי בשר, חלב וביצים. בחלק מהמקומות נוהגים לאכול דגים ובמקומות אחרים, מותר לאכול פירות ים.
בעולם המערבי, הצום מכונה לנט מאנגלית עתיקה, תקופת האביב, והחל מאמצע המאה ה20 אין מחויבות להימנע ממוצרים מן החי, ואנשים שונים בוחרים ממה להימנע, איזה מאכל, או נוהג ראוי לוותר כדי להרגיש את התקופה השונה ולהקדיש יותר זמן לתפילה, חשבון נפש וצדקה. זה יכול להיות הימנעות מבירה, ממתקים, פייסבוק, להגביל את השימוש בטלפון וכדו. יש הרבה כנסיות שמנצלות את התקופה לקדם פעולות צדקה, איסוף תרומות וקידום נושאים חברתיים
. כמו כן, לא כולם צמים בתקופה זו או אפילו בחלקו, אולם, יש המקפידים על כל התקופה, יש המקפידים על ימי רביעי (יום ההחלטה על ההסגרה) וימי שישי (יום הצליבה) אחרים יקפידו בשבוע האחרון ואולי רק ביום שישי של הצליבה אז יש נוהגים בצום מלא.
בכנסיה האורתדוכסית נמנעים מעריכת הליטוגיה והיוקריסטה (טקס הקדשת הלחם והיין) במהלך השבוע (שני עד שישי), רק בשבת ראשון ובחגים עורכים את היוקריסטה. עם זאת בשאר הימים מחלקים את לחם הקודש שהוקדש מראש כפי שהוכן מבעוד מועד ביום ראשון או בחגים ומכונה.
בכנסיה הקתולית עורכים מיסה אבל לא שרים הללויה, האווירה יותר רצינית בתפילה, הקריאות והדרשות תואמות את האווירה. רק ביום שישי הקדוש לא עורכים מיסה אך מחלקים את לחם הקודש שהוקדש מראש. בחלק מהכנסיות נוהגים לכסות בבד בצבעים הליטורגים של עונת הצום, סגול או שחור את האיקונות, הפסלים הציורים והצלבים.
בתרבות העממית התפתחו מנהגים שונים לציון הימים האחרונים שלפני תקופת הצום. הקרנבל ששמו כנראה הוא שיבוש של "הסרת הבשר" או "שלום לבשר" מציין במסורת המערבית חגיגות שנערכו בימים שקדמו לצום, בהם נהנו מאכילת בשר, אכילת מוצרי חלב וביצים (באנגליה יום שלישי של הפנקייק), מנשפי תחפושות כמו בונציה, או מסיבות ריקודים סוערות כמו בברזיל כששיאם ביום שלישי השמן, מרדי גראס. גם במסורת המזרחית אמצו מנהגים דומים ובשבועות שקודמים לצום יש מסיבות, תהלוכות וברביקיו. עם זאת בכנסיות מזרחיות רבות מעדיפים להזכיר שגם לתקופת הצום יש להתכונן, והן עורכות צום מקדים.
ובירושלים, ביום רביעי של האפר הפרנסיסקנים מורשים לפי הסטטוס קוו להציב את הסולם שלהם ליד אבן המשיחה. נכון הוא פחות מפורסם מהסולם של הארמנים בחזית, כן כן, גם הוא חסר שימוש! הוא סולם שעומד שם כל שנה בין יום רביעי של האפר ועד אחרי פנטקוסט. פעם היה לו שימוש, היתה מנורת שמן שהפרנסיסיקנים הדליקו. המנורה לא שם כיום אבל הסולם שם בכל שנה.
