בלוח השנה של ארץ הקודש ניתן למצוא שלושה תאריכים שונים לציון חג המולד. אלו בשורות טובות, שכן זה מאפשר לקהילות המקומיות לחגוג 3 פעמים, להציג את הקישוטים במשך תקופה ארוכה יותר, וכמובן להאריך את חופשת בית הספר.
בראשית הנצרות, אבות הכנסיה המוקדמים זלזלו במנהג הרומי לציין ימי הולדת של אלים, במסורת הכנסייתית ציינו את יום מותם של קדושים ומרטירים, שציין את עזיבתם את העולם וכניסתם לעולם השמיימי. אך כבר במאה ה3 ניתן למצוא אנשי כנסיה המציעים תאריכים אפשריים בהם נולד ישוע. ישנן עדויות שלפני המאה ה4 מועד לידתו של ישוע אכן צויין כחג דווקא סביב 6 בינואר בחג האפיפניה, המציין את התגלותו האלוהית של ישוע. החג כבר היה מוכר כציון הופעתו האלוהית של ישוע בטבילה. רק לקראת סוף המאה ה4 התקבע החג בנפרד מחג האפיפניה ב25 בדצמבר. הסיבה לכך מחוברת לחג אמצע החורף שנחגג באותו תאריך, חג השמש הבלתי ניתנת לכיבוש. Natalis Invicti שחגיגותיו הגיעו לשיאן בסוף המאה ה3. במאה הרביעית אבות כנסייה קשרו את לידת השמש הבלתי מנוצחת, עם לידתו של המשיח. כפי שניסח זאת יוחנן כריסוסטמוס:"אבל הם קוראים לזה 'יום ההולדת של השמש הבלתי נכבשת". מי באמת כל כך לא נכבש כמו אדוננו. . .? או, אם הם אומרים שזה יום ההולדת של השמש, הוא שמש הצדק." החל מסוף המאה הרביעית בחלקים נרחבים בעולם הנוצרי חגגו את לידתו של ישוע ב25.12.
אלא שבירושלים במשך עוד כמאתיים שנים חג המולד נחגג ב6 בינואר, בחג ההתגלות. הסיבה לכך קשורה לויכוח תיאולוגי סביב טבעיו של ישוע. חג האפיפיניה, ההתגלות, מציין את התגלות האל שהתגשם בבשר בישוע, המילה אפיפניה ביוונית ἐπιφάνεια, epipháneia, פירושה הופעה, התגלות. על פי האמונה הנוצרית, ישוע הוא האל שהתגשם בבשר, ומופיע, מתגלה ככזה באירוע הטבילה.
במאה ה5 בעקבות ועידת כלקדון הכנסיה מתפצלת בין תומכי התפיסה התיאולוגית שרואה בשני הטבעים בישוע, מאוחדים, בלתי ניתנים להפרדה או הבחנה, מרגע ההתעברות, לעומת התפיסה ששני הטבעים נמצאים בישוע ביחד, האנושי והאלוהי, אך הם לא מתערבבים ומובחנים. הועידה הכריעה לטובת העיקרון כי הטבעים הנמצאים ביחד בלתי נפרדים אך מובחנים ולא מתערבבים. לידתו האנושית של ישוע, לאחר תשעת חודשי הריון, נולד תינוק בבית לחם, שגדל כאדם צויינה ב25.12 בעוד הלידה הרוחנית, האפיפניה נחגגה עוד קודם ב6.1 כנסיית ירושלים המשיכה לחגוג רק את ה6.1 וזכתה לביקורת במכתב של הקיסר יוסטיניאנוס במאה ה6, שם התלונן : נודע לנו שמאחר שבירושלים יש התועים, הרי אינם הולכים בעקבות כתבי הקודש והאבות המורים, ואינם עורכים את לידתו הקדושה הזאת שבגוף בעשרים וחמישה לחודש דצמבר , ובחג המולד הם עורכים את חג דויד ויעקב, ובשישה בינואר הלא הוא חג הטבילה , הם עורכים יחדיו את חג המולד ואת חג הטבילה"
בירושלים הכנסיות השונות, גם אלו שקבלו את תיאלוגית הטבע המאוחד, וגם מי שדיברו על טבעים בלתי נפרדים ובלתי מתערבבים ציינו את שני החגים בנפרד. הכנסייה ההארמנית נשארה נאמנה למסורת הקדומה ומציינים את הלידה הרוחנית והאלוהית באותו היום ב6.1.
אם כן מה חוגגים ב7 בינואר? למעשה לא חוגגים ב7 בינואר דבר, אלא חלק מהכנסיות משתמשות בלוח שנה שונה מהלוח המוכר לנו. לוח השנה הכללי, מבוסס על לוח שנה רומי בן 365.25 ימים כפי שעוצב וגובש על ידי הקיסר יוליוס במאה הראשונה לפני הספירה, ולכן מכונה הלוח היוליאני. במאה ה16 כילה האפיפיור גרגוריוס ה16 כי קיימת טעות בחישוב השנה ולמעשה השנה נמשכת 365.25 פחות 11 דקות, המצטברות משנה לשנה לפער בין השנה האמיתית, לשנה הנספרת. הלוח המתוקן התקבל בכנסיה הקתולית, בהמשך בעולם המערבי ואף בעולם המזרחי (ברוסיה למשל רק ב1919 לאחר המהפכה). בכנסיות רבות קבלו את הלוח לצורכי התנהלות יומיומית אך בכנסיה המשיכו לשמור על הלוח הישן, לכל החגים או לפחות לתקופת חגי הפסחא. המשמעות היא שהתאריך הוא בפער של 13 יום. בארץ הקודש, בגלל המקומות הקדושים, הסטטוס קוו והחזקה המשותפת, כל הכנסיות מציינות את החגים לפי הלוח היוליאני, משמע שגם מי שחוגג ב25.12 למעשה התאריך בלוח השנה הכללי יהיה 7.1. הארמנים חוגגים ב6.1 משמע שבארץ הקודש הם יחגגו את החג ב19.1.
ברחבי העולם המזרחי, כל כנסיה ומדינה בחרו האם לחגוג לפי היוליאני או הגרגוריאני, גם ברחבי ארץ הקודש, קהילות רבות בחרו לאחד את החגים בגלל משפחות מעורבות והחיים המשותפים של בני הקהילות הנוצריות השונות . אך בירושלים ובכנסיות בית לחם עדיין תוכלו לחגוג את חג המולד 3 פעמים. כך גם שווקי חג המולד, העצים והקישוטים ימשיכו לעטר את העיר עד סוף חודש ינואר.
