שיאה של השנה הליתורגית הנוצרית מגיע בחג הפסחא, החג שמציין את תחייתו של ישוע ויצויין ביום ראשון באביב בסמוך לחג הפסח. חג הפסחא מזכיר למאמינים את קורבנו של ישוע, כמו קורבן הפסח, קורבן של גאולה. כמו שאומר פאולוס באגרת אל הראשונה הקורינתיים 5:6 "שֶׁהֲרֵי נִזְבַּח שֵׂה הַפֶּסַח שֶׁלָּנוּ – הַמָּשִׁיחַ" כמו שבפסח אמר רבן גמליאל (פסחים קטז ע"ב) "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" כך גם המאמינים הנוצרים המבקשים להזדהות עם ישוע ועם קורבנו, משחזרים את השבוע האחרון, הדרמטי בחייו. השבוע האחרון לפני הפסחא נקרא השבוע הקדוש, הוא נפתח ביום ראשון של הלולבים ומסתיים ביום חמישי, ולאחריו מתחילים שלושת ימי השיא, יום שישי של הצליבה והקבורה ועד יום ראשון של התחייה המכונים The Easter Triduum.יום ראשון של הלולבים או הדקלים, מציין את הכניסה הדרמטית של ישוע לירושלים, כשאת פניו מקבלת שירת ההמונים "הושע נא לבית דוד" הנושאים ענפים. בבשורה על פי יוחנן מדגישים שמדובר בענפי דקל. ענף הדקל הוא סמל לניצחון, שלום וחיי נצח, סימבוליקה שמקורה במזרח הקדום. ענף דקל הוענק לספורטאים מנצחים ביוון העתיקה, וכפות התמרים היו סמל לניצחון ברומא העתיקה. ענפי הדקל אומצו לנצרות כסמל לניצחון הרוח, נצחון האמונה, ובאיקונוגרפיה של המרטירים, המתוארים מחזיקים ענף דקל. כסמל לנצחון הרוח על הגוף והחומר. בספר חזון יוחנן מתוארים באחרית הימים המונים לבושי לבן עומדים לפני כסא הכבוד ושה האלוהים כשהם אוחזים בידיהם כפות תמרים. (חזון יוחנן 7: 9)
ישוע נכנס רכוב על גבי עיר ואתון בהשראת נבואת זכריה המדבר על חזון עתידי של גאולה ומתאר את המלך המגיע לא רכוב על סוס או בכרכרה אלא "הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת", מלך לא בא למלחמה אלא בשלום, כמו אחד הכינויים של ישוע הוא נסיך השלום, וירושלים תגיב בקריאות שמחה "גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם".
על הדרך בה עבר ישוע פרשו מקבלי פניו את בגדיהם, כפי שהיה מקובל במזרח הקדום וכפי שמזכיר ספר מלכים ב' ט' 13 כשקבלו את פניו של יהוא לאחר המלכתו.הבשורה על פי לוקס מדגישה את הפער בין האירוע המשמח, וקבלת הפנים העליזה, לבכיו של ישוע הרואה את העיר וצופה את חורבנה. (בבשורות אחרות היה זה בצאתו מהמקדש).
מסורת התהלוכה בראשית התקופה הביזנטית מתועדת בפירוט רב על ידי אישה שבקרה בירושלים בראשית שנות השמונים של המאה ה4, המזוהה בשם איגריה. היא מתארת את תפילת הבוקר שנערכה בכנסיית הקבר, ולאחר הפסקה למנוחה ואכילה יצאו ההמונים ובישוף העיר, בשעה השביעית (שעת הצהריים) להר הזיתים. לאחר התכנסות בכנסיית האלאונה (היום מכונה גם פטר נוסטר) עלו למקום העליה לשמיים בפסגת הר הזיתים הצופה אל העיר ומשם התהלוכה "וכשמתחילה השעה האחת האחת עשרה קוראים במקום באוונגליון שבו הילדים עם ענפים עם כפות תמרים קבלו את האדון באומרם "ברוך הבא בשם ה" ומיד קם הבישוף וכל העם יוצא ללכת ברגל מפסגת הר הזיתים… וכל הילדים אשר במקומות ההם האלה אשר אינם יכולים ללכת ברגל ויש לשאתם והוריהם נושאים אותם על צווארם נושאים כולם ענפים, אלה של תמרים ואלה של זיתים. ומובילים כך את הבישוף כמו שהובל אז האדון. " (אגריה 31:2)
נראה שהתהלוכה החגיגית הופסקה בסוף התקופה המוסלמית, חודשה בימי הצלבנים ופסקה מלהתקיים לאחר נפילת הממלכה. במאה ה17 כפי הנראה חדשו הפרנסיסקנים את התהלוכה כשהקוסטוד של ארץ הקודש רכב על העיר. מאז שנת 1933 חזרה התהלוכה וקבלה את אופייה החגיגי, ובראשה עומד מאז הפטריארך הלטיני של ירושלים.
בכל שנה ביום ראשון של כפות התמרים נערכת בבוקר תפילה בכנסיית הקבר, ובשעה 14:30 מתכנסים כולם בכנסייה בבית פגי במורדות המזרחיים של הר הזיתים ומשם יוצאת התהלוכה בראשות הפטריארך הלטיני, הקוסטוד ואנשי הכנסיה הבכירים לעבר העיר. הם נכנסים דרך שער האריות, על אף שבמסורת הנוצרית ישוע נכנס דרך שער הרחמים, השער המזרחי של הר הבית, ומתכנסים בחצר כנסיית סנט אנה.
לאחר סיום תפילה קצרה ונשיאת דברים, יוצאים שוב המאמינים לכיוון שער האריות ומקיפים את העיר העתיקה וחוזרים ונכנסים דרך השער החדש לעבר הפטריארכיה הלטינית ומנזר טרה סנטה. את התהלוכה הממשיכה לרובע הנוצרי מובילים חברי תנועת הצופים הנוצרים, המנגנים בחמת חלילים ותופים.
תהלוכות דומות יתקיימו בכנסיות ברחבי העולם, ואם אין דקלים, משתמשים בחלופות מקומיות.
