ב8 באוקטובר (לפי הלוח היוליאני) חוגגת הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית של ירושלים את חגה של פלגיה. קברה של פלגיה נמצא בבעלות ווקף משפחת אל עלמי, בגלל מסורת מוסלמית מהמאה ה12 שזהו נחשב לקברה של ראבעה אל עדוויה (אז אולי עוד לא היה ברור אם זו ראבעה אל עדוויה המיסטיקנית מבצרה או אחרת, במאה ה14 מציינים טקסטים שאכן בה המדובר) יהודים אולי מכירים את המקום כקבר חולדה הנביאה, אישתורי הפרחי בספרו 'כפתור ופרת' 1322 בשנת כתב כי קברה של חולדה הנביאה נמצא בהר הזיתים. במאה ה19 יהוסף שווארץ יצא נגד מנהגים יהודיים באולם הקבר.
לאחר התפילה המתקיימת בכנסייה ביום חגה הנמצאת ממש מול קברה במנזר העליה לשמיים, יורדים הבישוף ונציגי הכנסייה לקברה, מניחים איקונות ופרחים ומתפללים לכבודה של הקדושה.
סיפורה של פלגיה מסופר בידי דיאקון ושמו יעקב, שהתלווה לבישוף הנזיר נונוס לאספת בישופים באנטיוכיה, והיה עד למאורעות שעליהם הוא מספר. על פי סיפורו, הבישופים שהתכנסו באנטיוכיה ישבו יום אחד והאזינו לדברי אלוהים מפי הבישוף נונוס. באותה שעה עברה במקום פלגיה, רכובה על חמור מקושט בפעמונים ובעדיים ועמה קבוצה גדולה של משרתים. היא הייתה עדויה תכשיטי זהב, פנינים ואבנים יקרות, וריח בשמיה ותמרוקיה נדף למרחוק. ראשה היה גלוי כאילו הייתה גבר, צעיף עטה את כתפיה, וכה רב היה יופייה עד כי כל רואיה אהבוה. בשל הפנינים הרבות שענדה כינו אותה אנשי אנטיוכיה בשם מרגריטה – פנינה ביוונית.
למראה הסבו הבישופים את עיניהם כדי להימנע מלהסתכל בחטא, אבל הבישוף נונוס התבונן בה בתשומת לב ובפליאה ואז פרץ בבכי גדול עד כי בגדיו נרטבו מדמעות. הוא הצר על כך שהוא וחבריו לא השתדלו למצוא חן בעיני האל כפי שטרחה פלגיה למצוא חן בעיני בני אדם, והציע להם להפוך לתלמידיה. הוא גינה עצמו על כך שבמשך כל חייו לא הצליח לייפות את נפשו כדרך שייפתה עצמה הפרוצה ביום אחד, והתפלל למענה לאלוהים, שישיב אותה מחטאיה. למחרת היום, יום ראשון , נשא הבישוף נונוס דרשה בכנסייה בעיר, שלא כמנהגה באה גם פלגיה לכנסייה ביום הזה, ודבריו של הבישוף על המשפט הצפוי לרשעים והתקווה השמורה לצדיקים, חדרו ללבה וחוללו בה מפנה פתאומי . היא נתמלאה חרטה וביקשה מן הבישוף שיורה לה דרך.
היא שחררה את כל משרתיה, ואת רכושה הרב מסרה – באמצעותו של נונוס – ליתומים, לאלמנות ולעניים . ביום השמיני לטבילתה עזבה פלגיה את העיר לבושה בבגדי גבר גסים – כותונת שיער ומעיל צמר שנתן לה הבישוף נונוס מבגדיו שלו – ולא אמרה לאיש לאן מועדות פניה . כעבור שלוש שנים ביקש הדיאקון יעקב לעלות לרגל לירושלים. הבישוף נונוס התיר לו לצאת לדרך אך ביקש ממנו שבבואו לירושלים יחפש שם נזיר סריס ושמו פלגיוס. בירושלים מצא יעקב את הסריס מתבודד בתא חסר דלת בהר הזיתים. הוא דיבר עמו דרך חלון התא ולא זיהה בו את פלגיה, שכל יופייה אבד לה . כעבור ימים אחדים נודע כי הסריס פלגיוס מת. נזירים רבים באו מכל עבר להשתתף בלוויה. רק כאשר הוכנה הגופה לקבורה התברר כי אישה הייתה זו שהסתגרה במערה, פלגיה החוזרת בתשובה . למראה הזה אמרו בפליאה כל האנשים הקדושים שהתאספו במקום: 'התהילה לך , אדוני ; מה רבים קדושיך הנסתרים על הארץ – ולא רק גברים אלא נשים גם כן ! '
במאה ה6 מתאר הנוסע מפיאצ'נזה את קברה של פלגיה כאתר עליה לרגל "בראש ההר, במקום שממנו עלה האדון, ראינו פלאים רבים ואת התא אשר בו הסתגרה פלגיה הקדושה ובו היא קבורה בגופה"
מוטיב היפוך אם כן הוא כפול. ראשית זהו מוטיב החוזר בסיפורי נשים קדושות שונות ורבות. אלו הן נשים שעברו מחיי חטא לחיי קדושה, מוטיב הזונה החוזרת בתשובה. מוטיב אחר, גם הוא מוכר מסיפורי קדושות הוא מוטיב הטרנסווסטיסטי – אישה שמתחפשת לגבר, ושבוחרת לחיות בבגדי גבר, בתור גבר, בעולמם של הגברית.
שני המוטיבים מוכרים לנו לא רק מסיפורי קדושות נוצריות אלא גם מסיפורי דתות אחרות.
המהפך הנוסף היה כשהתגלה שהסריס פלגיוס הוא אישה והיא היתה למודל הערצה וקדושה כאישה, ולא בזהות המוחלפת. בסופו של דבר המוני המאמינים שביקרו במקום הקדוש באו לקברה של פלגיה הקדושה ולא לקברו של פלגיוס הסריס, והליטורגיה של ה- 8 באוקטובר אף היא נערכה לכבודה.
קישור למאמרה של אורה לימור על הנושא – קבר פלגיה: חטא, חרטה וישועה בהר הזיתים
