אירועי השבוע הקדוש – אנתרופולוגית בארץ הקודש

שבת האור

בימי החגים, השבוע  הקדוש והפסחא, החדשות מהרובע הנוצרי היו בד"כ על חסימות, תלונות על אלימות כלפי צליינית מקומות קטנות וגדולות, קושי של הנוצרים לחגוג  והתנהלות בעייתית.

אבל זו רק חלק מתמונת המצב, כי במקביל  היה גם מאוד מרגש בעיר העתיקה. אלפי מאמינים מרחבי העולם הגיעו כדי לראות ולגעת באש הקדושה, להיות חלק מטקס היסטורי שמתרחש כבר מאות שנים בכנסייה. רגעים נדירים של אחווה ושותפות כאש המועברת בין המאמינים, שעוות נרות מטפטפים בכל מקום ואלפי אנשים המצפים לנס.

הכירו את עדי מרר רכזת התקשורת שלנו במרכז רוסינג הלומדת באוניברסיטה העברית נצרות ואנתרופולוגיה, שהחליטה להצטרף לחגיגות ולשתף בחוויות שלה על דברים טובים, מוזרים ומרגשים שראתה, קצת כמו עולת רגל טיפוסית. שבת האור אפריל 2023 דרך עיניה של עדי:

"אני סטודנטית באוניברסיטה העברית למדע הדתות ולאנתרופולוגיה ועובדת במרכז רוסינג לחינוך ודיאלוג מה שגורם לכך ששלוש שנים שאני לומדת, אוכלת ונושמת נצרות ברמה הכי גבוה שאפשר. אבל רגעי השיא בשלוש שנים האחרונות כולם סבבו סביב השבוע הקדוש, יותר נכון השבועות והימים הקדושים.

בשנים שעברו הצלחתי להתבונן באירועי שני הקדוש, ורחיצות הרגליים בחמישי וניסיתי להשתלב באירועי יום שישי הטוב ולהצטרף לתהלוכות של הויה דולורוזה של הקהילות השונות .אך, השנה החלטתי שיהיה אחרת – השנה אני מגיעה לשבת האור,

כשהגעתי לצומת של קניון ממילא עמדו בפניי שלוש אפשרויות להתקדם לכיוון העיר, הראשונה, להתקדם בתוך קניון ממילא, השניה ללכת לאורך חומות העיר, והשלישית לעלות לכיוון השער החדש. העייפות הכריע,  החלטתי ללכת דרך הקניון.

בעת שאני הולכת בממילא, וחשוב להזכיר ביום שבת קניון ממילא סגור ומסוגר (וחסר השירותים הפעילים) אני רואה מספר קבוצות עומדות בתחילת הקניון ואני חושבת לעצמי – ואו יש אנשים שנתקעו בממילא איזה באסה. אני אמשיך להתקדם וניכנס משער יפו ומקסימום נשאר ליד מגדל דוד.

אני ממשיכה ללכת ומתקבצים עוד ועוד המונים, קצת כמו פקק אנושי, הולכים יותר לאט ויותר צפופים. כאשר השפות הדומננטית היו רוסית, פולנית, יוונית וערבית מצרית. ובכל 20 מטר מופיעה עוד עגלה שמצידה האחד מוכר בייגלה ירושלמי ובשני עמדת נרות להדלקת האש הקדושה – 33 במספר.

אני ממשיכה ללכת ומגלה שבעלייה במדרגות של ממילא לכיוון שער יפו יש 4 קווים של מחסומים שטופי שמש. החלטתי לנסות להיכנס מכיוון אחר. כמו צליינית טובה שמעוניינת להגיע ראשונה לכנסייה.

כשהלכתי חזרה בממילא ראיתי קבוצת אנשים יושבים על מדרגות כשלצידם זורמת תנועה של אנשים, החלטתי להצטרף להמון, כעת השעה היא 11, כלומר שלוש לפני תחילת הטקס הקדוש. אני עולה ורואה שבנו אזור כינוס מאוד גדול עבור עולי הרגל. מסכי טלוויזיה המשדרים מהכנסייה ומאולפני חדשות בערבית, רוכלים, כיסאות ושירותים כימיים

על גבי שלט ענק נכתב"ברוכים הבאים לטקס שבת האור, נא להתאזר בסבלנות ולשמור על הסדר" כאשר העברית ראשונה ואחריה תרגומים באנגלית רוסית ולבסוף ערבית. מזל שכתבו בעברית, כדי שאני והשוטרים נוכל להבין מה קורה פה במרחב של העיר העתיקה..

בכל אופן, הגעתי להבנה שאני לא הולכת לצאת מכאן, עדיף לי כבר לשבת להסתכל בטלוויזיה ודווקא להיות חלק מעולי הרגל האחרים, לא אלו שהצליחו להגיע לקרבת הכנסייה, המקומיים, אלו שידעו מתי לצאת מהבית או שישנו לילה קודם בכנסייה.. אלא האנשים הפשוטים, שהגיעו מכל העולם בכדי לראות את האש הקדושה => שם אני רוצה להיות.

כשהתיישבתי השעה הייתה בערך 12 כלומר עדיין הרבה זמן לפני הטקס. החלטתי לתרגל את הנסיון שלי לדבר עם אנשים שלא דוברים את השפה שלי והתיישבתי מול הטלוויזיה, לצד עשרות עולי רגל מקהיר.

\השיחה שלי איתם התחילה עם בחור מבוגר חסר שיניים שישב לצידי, הוא הציע לי אחת ל10 דקות משהו שדומה לגריסינים שהביא עימו ממצרים, בכל פעם ששאל, חייכתי ואז הוא התעקש כי ראה שהחיוך שלי אומר 'לא תודה' ושאל שוב עם התכווננות לשים לי את הגריסיני בכף היד ואז הייתי חייבת לומר כן, אז לפחות לא הייתי רעבה בזמן שחיכיתי לאש. בזמן שהוא מביא לי את הנשנושים אני מנסה לשאול אותו בערבית הבסיסית שלי, מאיפה הוא. הוא מתחיל לדבר איתי ומלהפתעתי  אני מבינה. הוא אמר שהוא מקהיר, ושעשה מסע ארוך כדי להגיע לירושלים. מישהי מצטרפת ואומרת לי באנגלית שהם קבוצה של קופטים שהגיעו ממצרים. בן רגע הפכתי למרכז העניינים, מישהי אחרת שאלה אותי בערבית מאיפה אני, אז עניתי שאני גרה בירושלים, אבל בעיר החדשה ולא בעיר העתיקה. אבל מה שלא היה להם ברור זה מה הסיפור שלי. מישהי שאלה אותי שוב מאיפה אני, ומה אני עושה פה. היא שאלה אם אני נוצרייה ועניתי שלא. היא לא הבינה למה שלא נוצרייה תחכה עכשיו 5 שעות לאש קדושה אם אני לא מאמינה בה. אז ניסיתי להסביר שאני לומדת אנתרופולוגיה ומדע הדתות. אז היא אמרה – אהה את היסטוריונית – זו חוויה בשבילך? והייתה שיחה בין ערבית לאנגלית שהייתה מלאה במילים פשוטות כנות ומאוד מרגשות.

ואני מחכה כמעט כמו שאר הצליינים להגעתה של האש.

בשעה 14 עם תחילת הטקס כבר הייתי בטוחה שלא אגיע לכנסייה היום..

והטקס התארך והתארך והתארך, ולשבת כל כך הרבה זמן במקום היה מעט קשה.. החלטתי להסתובב בקניון בנתיים ולהסתכל על מאמינים. בשלב מסויים החלטתי ללכת למחסום שראיתי בקצה הרחוב הקרוב לשער יפו – שם הייתה אווירה מאוד מרוגשת, כולם צועקים ושרים שירים. כולם מחכים לאש ולסימן מאלוהים.

ואז ברגע אחד, כשהיה מאוד צפוף, דחפו מעט את המחסומים המשטרתיים ואת שאר המאמינים במקום התחילו קולות צהלה, צהלולים מרחוק ומקרוב. האש יצאה מקברו של ישוע. אני עם סוללה ריקה בטלפון, לא צופה בלייב מהכנסייה ולא יודעת מה קורה עם הפטריארך היווני-אורתודוקסי, מגלה יחד עם עוד אלפי אנשים באותו זממן שהאש יצאה – האש הקדושה יצאה מהקבר וומועברת  לכל רחבי העולם האורתודוקסי ביממה הקרובה.

תוך מספר דקות מרגע קריאת הצהלולים הראשונה אנשים מתחילים לרוץ מאזור שער יפו אלינו לממילא – נושאי נרות רבים בוערים בלהבה גדולה. אני בתוך היהודייה היחידה כנראה בתוך גוש המאמינים, היחידה שמחזיקה טלפון ולא נרות, מצלמת את כל מי שסביבי. ברגע אחד קניון ממילא התמלא באש ובעשן, מאות אנשים שרים בקולי קולות, מתפללים ומריעים לבואה של האש. אף אחד לא נכווה או נשרף.

נראה שנס לא פחות גדול מיציאת האש מהקבר הוא העובדה שאחד לא נכווה ושאין שריפות.  כולם נוגעים באש, מעבירים אותה על הפנים ומעל הראש, רק טיפטופי הנרות מלכלכים את המרחב אבל האש אינה פוגעת.

ומהרגע הזה לאחר שהאש הגיעה התחיל טירוף בקהל – כולם (וגם אני) רוצים להגיע לכנסיית הקבר. הגענו מכל רחבי העולם, נסענו יבשות, ערים ומסעות רבים כדי להגיע לרגע הזה (חוץ ממני שהגעתי מנחלאות) וחוץ מהאש הם רוצים להגיע לכנסייה! המקום הכי חשוב שמציין את התחייה שהם חוגגים – אי אפשר לוותר. אבל למרות שהמאמינים וגם אני מאוד רצינו לעבור, כנסיית הקבר הייתה עדיין חסומה, שוטרים, מחסומים ואנשי ביטחון שונים חסמו את הדרכים להגיע לכנסייה – כנסיית הקבר. למרות חשיבותה הרבה של הכנסיה, מדובר במקום יחסית קטן ויתר על כן יש לו דלתיציאה וכניסה אחת. מסוכן. הכל קצת יותר טרפת.. אבל המאמינים לא תמיד יודעים את זה…

החלטתי לא לדבר בעברית ולנסות להיכנס יחד עם שאר הצליינים לכנסיית הקבר, נראה מי יעזור לי להיכנס ומה יהיה.  השעה כבר 16 בערך, כלומר אני המון שעות כבר בעיר העתיקה מבלי בכלל להתקרב לכנסיית הקבר אבל קיבלתי את האש הקדושה.

אחרי כמה עשרות דקות של חוסר תנועה בגלל חסימה של המאמינים בעקבות תהלוכה של הצופים, החלטתי שאני הולכת הביתה. כבר הייתי בכנסיית הקבר עשרות פעמים, רק השבוע 4 פעמים, למה לי לחכות ולהידחף? התחלתי ללכת חזרה הביתה. ברגע שהייתי מול בית החולים סנט ג'וזף הסמוך לשער החדש אמרתי לעצמי – עדי – את מנסה להיכנס מהשער החדש. וכך היה, הצטרפתי לגמרי במקרה לתהלוכה של הצופים הסיריאנים שהיו מאוד טובים והתקדמתי איתם קרוב יותר ויותר לכנסיית הקבר. בשלב מסוים הם נכנסו לכנסייה שלהם ואני עדיין לא הגעתי לקבר. הצלחתי להשתחל שם בין כמה מאמינים וירדתי במורד רחוב דוד לכיוון הכנסייה – לאט לאט, ושוב ראיתי את השל – "ברוכים הבאים לטקס שבת האור, נא להתאזר בסבלנות ולשמור על הסדר".

ואז אחרי עוד מבוך קטן אחרי כנסיית הגואל, הגעתי לכנסיית הקבר.

הכנסייה הייתה חשוכה מתמיד, הכל אפור, התמונות שלי כולן יצאו אפורות, מרוב עשן ואש לא היה אפשר לראות את התקרה בחלק מהמקומות. כמות מטורפת של אנשים המחכים מחוץ לקבר – אם יש יום שהייתי מוכנה לחכות 5 שעות בתור בשביל להיכנס זה לגמרי היום. היה תור לעלייה לגולגותא והיה גם תור לשירותים. היו בעיקר תורים. אבל המקום היחיד שסביבו לא היה יותר היה אבן המשיחה. שעמדה עזובה בזמן הבאלגן – המשטרה חסמה אותה בכדי שלא תהיה התנפלות עליה ואנשים ידחפו ויפגעו – וכך האבן עמדה שקטה ללא אנשים. למרות שהמשטרה הציבה מחוסמי ברזל סביבה – אנשים שלחו צעיפים ודגלים כדי לפחות שיגעו קצת באבן – רק לרגע אחד.

בכנסייה הסתובבתי עוד שעה או שעתיים והסתכלתי על האנשים, על התרגשות בעיני המאמינים ועל התחושות החזקות. סביב הנקודות בהן מחולקת האש היה גם ריגוש שיא. כל אחד רוצה להדליק כמה שיותר נרות בצורה הטובה ביותר וביעילות רבה. היה פשוט מדהים. גם אם הגעתי 4 שעות אחרי שהפטריארך כבר נעלם מהכנסייה ההתרגשות והקדושה נשארו. הכנסייה הייתה מדהימה – רגע שאני שמחה שלקחתי בו חלק.

ואחרי שהשנה הצלחתי להיתקע בשער יפו (יותר נכון בקניון ממילא) בשנה הבאה אני מקווה להגיע לכנסייה – להיות מקומית רצינית ולהגיע מוקדם, נעדכן בשנה הבאה… פסחא שמח! ועכשיו רק צריך לחכות לפנטקוסט המתרחש בסוף מאי. נתראה.