כנסיית הקבר- סטטוס קוו וחיים משותפים

כנסיית הקבר- סטטוס קוו וחיים משותפים

כנסיית הקבר הנמצאת בלב הרובע הנוצרי בירושלים נבנתה לראשונה במאה הרביעית על האתר שמציין את מקום צליבתו, קבורתו ותחייתו של ישוע, ומקובלת כמקום החשוב והמקודש ביותר לעולם הנוצרי.  כמקום קדוש מתנהלות בכנסיה תפילות, טקסים ותהלוכות על ידי אנשי דת  החיים במנזרים הנמצאים בתוך מתחם הכנסיה. כנסיית הקבר   נמצאת לא רק בלב הגיאוגרפי של הרובע הנוצרי אלא במרכזו של כל ביקור של כמעט כל נוצרי בעיר, וכן לביקורי תיירים יהודים, מוסלמים ואחרים.

הכנסיה מנוהלת כיום על ידי 3 עדות נוצריות מרכזיות (הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית של ירושלים, הפרנסיסקנים שומרי ארץ הקודש והפטריארכיה הארמנית של ירושלים)  ושתיים קטנות (סיריאנים וקופטים) החולקות את זכויות השימוש, התפילה  והנקיון באתר. הזכויות באתר עוצבו במשך מאות שנות השלטון הממלוכי ועותומני על בסיס זכויות ואישורים שנתנו על ידי השלטונות בהתאם לתשלומי מיסים, לחצים פוליטים ואינטרסים שלטוניים. בשנת 1852 פרסם הסולטן העותומני עבדול מג'יט פירמן המקפיא את המצב הקיים במספר אתרים ובכנסיית הקבר, אך ללא פירוט של הזכויות. כך התקבע המצב הקיים עד היום, הסטטוס קוו על פיו מחולקות זכויות בכנסייה. הזכויות בכנסיה ומעמדן של העדות הן ביטוי לא רק ליכולות הדיפלומטיות והפוליטיות לזכות בזכויות מידי השלטון העותומני אלא משמשות את הקהילות הנוצריות כחיזוק והוכחה לנצחונן הרוחני והתיאולוגי על העדות האחרות.[1]  המציאות הייחודית לכנסיה, בה חזקה על עמוד יכולה להתחלק בין שתי עדות, או בשטח השייך לעדה אחת מתנהלות תפילות על ידי אחרת, הינו אתגר אך גם הזדמנות. הוא מחייב כל אחת מהקהילות לעמוד על המשמר בשמירה על זכויותה, ומחייב לכבד את זכויותיהן של העדות האחרות, מאידך הוא מאפשר למרבית הנוצרים בעולם להתפלל במקום, ולהרגיש שייכים למקום הקדוש. נראה שפתרון למצב הסבוך הינו ניהול נכון, כבוד הדדי והבנה ששמירה על השקט ומחוייבות לזכויות, הן אינטרס משותף.

מבנה הכנסייה אינו המבנה המקורי מהמאה הרביעית, המבנה מימי קונסטנטינוס נהרס עד היסוד במאה ה11 בהוראת השליט הפאטימי אל חכים באמר אללה ונבנה מחדש בגודל מצומצם בימי הקיסר הביזנטי קונסטנטין מונומכוס. עד המאה ה12 ניהול הכנסיה והתפילה בה היו בידי הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית של ירושלים. לאחר כיבוש ירושלים בשנת 1099 על ידי הצלבנים שהגיעו מאירופה, שופצה הכנסייה וניתן למבנה מראהו הנוכחי בשנת 1149. בתקופת ממלכת ירושלים הצלבנית ניהול התפילה בכנסיה נעשה על ידי הפטריארך הלטיני של ירושלים שמונה על ידי האפיפיור, והמסדר הרגולרי של אבות האוגוסטינים. על פי עדויות הצליינים, למרות השליטה הקתולית במבנה הותרה תפילתם של אנשי הכנסיות המזרחיות בכנסיה, לצד הקתולים. לאחר נפילת ממלכת הצלבנים מתארים מבקרים אירופים את המבנה ריק ומעט ומוזנח, במאה ה13 לקחו השלטונות המוסלמים המקומיים את הבניין תחת ניהולם. פתחי הכנסיה נחסמו עם השנים, במאה ה14 נותרה דלת מרכזית אחת, הפתוחה עד היום למבקרים, ובהמשך מפתחות הכנסיה ופתיחתה הופקדו בידי שתי משפחות ירושלמיות מוסלמיות הטוענות לזכות זו עוד מימי צאלח א-דין, משפחת נוסייבה ומשפחת ג'ודה. השימוש בכנסיה היה נתון לאישורים והיתרים שניתנו על ידי השלטונות המוסלמים, על פי תיאוריי המבקרים, הכניסה היתה מותנת בתשלום לשומרים. בארץ הקודש ובירושלים קיימת נוכחות ארוכת שנים למספר קהילות נוצריות, לפיכך הזכויות בכנסיה הובטחו בהתאם לקשרים וליחסים שלהם עם השלטונות המוסלמים בתקופות השונות ותשלומי המיסים. הזכויות בכנסיה כללו את זכות החזקה של איזורים בכנסיה ושיפוצם, עריכת טקסים, מגורים של מספר מוגבל של נזירים במתחם הכנסיה, וזכויות נקיון של המקום. זכויות מיוחדות לערוך תפילות בקפלות, או תהלוכות ברחבי הכנסיה לא תמיד חפפו את זכויות החזקה, כך שנוצרו מצבים בהם לעדה דתית אחת היו זכויות תהלוכה ותפילה בשעות ובמקומות מסויימים באיזורים שנמצאים בחזקה של עדה דתית אחרת.[2] הזכויות במקומות המרכזיים בכנסיה, כמו הרוטונדה הבנויה מעל הקבר, רחבת הכניסה ואבן המשיחה, חצר הכנסיה, היו בחזקת 3 העדות המרכזיות: הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית, המסדר הפרנסיסקני והפטריארכיה הארמנית של ירושלים. כיוון שחלוקת הזכויות בכנסיה היתה נתונה להחלטת השליט המקומי, השתדלו הכנסיות לשמור על יחסים טובים עם השלטונות, לשלם את המיסים המתחייבים, ולנצל את כוחם הפוליטים של הממלכות והמעצמות שתומכו בהן לטובת שימור מעמדן במקומות הקדושים.

מדינות, ממלכות, נסיכיות ואימפריות נוצריות גילו מעורבות במה שמתרחש בכנסיה, מסיבות דתיות ומסיבות פוליטיות. במהלך המאה ה17 השגריר הצרפתי שימש כדובר עבור הקתולים בחצר הסולטן, והסכמי הקפיטולציות אישרו את אחיזתם של הלטינים במספר חלקים חשובים בכנסיה. הפטריארך האקומני בקונסטנטינופול ופטריארך ירושלים (שישב בקונסטנטינופול דרך קבע) דאגו לאינטרסים של הפטריאריכיה היוונית אורתודוכסית בעיר, כך למשל בפירמאן שהבטיח זכויות רבות ליוונים משנת 1634. ההתערבות של גורמים פוליטיים מאירופה בענייני האימפריה העותומנית היו מכשול עבור השאיפות הפוליטיות של רוסיה. לאחר עוינות ארוכת שנים ומלחמות בין רוסיה והעות’ומנים הם חתמו על הסכם קוצ'וק קאינרג'ה Küçük Kaynarca ב1774 שהעביר את האחריות על הנתינים האורתודוכסים באימפריה העות’ומנית, אל הרוסים. בלחץ הרוסים פורסם פירמאן עות’ומני ב1757 המעניק עדיפות לכנסיה האורתודכסית בחלוקת הזכויות בכנסיה. המעצמות באירופה שהיו עסוקות בענייניהן הפנימיים ובמיוחד צרפת, בימי המהפכה ונפוליאון הI הותירו ליוונים, בתמיכה רוסיה הצארית, מרחב פעולה. ב1808 שריפה פגעה קשות בכנסיה, ובמיוחד ברוטונדה, והשלטונות נתנו אישור בלעדי לפטריארכיית ירושלים, בתמיכה כלכלית של הרוסים, לבצע שיפוץ. את השיפוץ הם נצלו למחיקת אלמנטים צלבנים במבנה הכנסיה שהזכירו את המורשת הקתולית של המקום, כולל שיפוץ האדיקולה שמעל הקבר עם כתובת הקדשה ביוונית, וכן הסרת קברי המלכים הצלבנים שהיו מוצבים בכניסה לכנסיה.

ביטוי נוסף לרגישות סביב חלוקת הזכויות באותה תקופה הוא הסולם הניצב בחזית הכנסיה, על פי עדויות מצויירות (דייויד רוברטס 1842 בקירוב) הוא הוצב כבר במחצית הראשונה של המאה ה19 על כרכוב רחב בחזית הכנסיה. הסולם הוצב על ידי הנזירים הארמנים שחדר המגורים והמטבחון שלהם עמד מהעבר השני של הקיר. נסיבות הצבתו כנראה קשורות לעובדה שהכנסיה היתה סגורה מרבית הזמן, והנזירים יכלו לקבל אספקה דרך החלון, ואולי לאפשרות להנות מאור השמש בעודם סגורים בכנסיה החשוכה. בין כך ובין כך הצבת הסולם על חזית הכנסיה השייכת לשלוש העדות הגדולות וללא אישורן של השתיים האחרות, נתקלה בהתנגדות, והיוונים והפרנסיסקנים דרשו את הסרתו. המושל של ירושלים התיר לארמנים להשאיר את הסולם אך אסר על השימוש בו, וכך נותר המצב עד היום.

האתגרים שהציבו שליטי מצרים לאימפריה העות’ומנית במאה ה19, מלחמתם של היוונים לעצמאות ובהמשך תמיכתם של הרוסים במאבקם הלאומי של קבוצות אתניות בתוך האימפריה בדרכן לעצמאות, החלישו את המעמד של הכנסיה היוונית בעיני השלטון העות’ומני. "האיש החולה על הבוספורס" והשאלה המזרחית לגבי עתידה של ארץ הקודש, החזירה אל הזירה את מעצמות המערב. לירושלים נשלח פטריארך לטיני ב1847, שחזר לעיר לאחר 700 שנים, האנגלים והפרוסים שלחו את הבישוף הפרוטסטנטי הראשון ב1842 שכנסייתו הוקמה לצד הקונסוליה הראשונה בירושלים, הקונסוליה האנגלית.

ב1850 הנציג הצרפתי בקונסטנטינופול דרש מה"שהשער העליון" להחזיר את חלוקת הזכויות במקומות הקדושים כפי שהיו ערב פרסום הפירמאן מ1757, כשחלקים נרחבים בכנסיה כולל הרוטונדה מעל הקבר, אבן המשיחה, שערי הבתולה ועוד היו בחזקת הלטינים. דרישה זו התקבלה במחאה נחרצת במוסקבה כולל איומים שהיוו את אחד הגורמים לפרוץ מלחמת קרים שלוש שנים מאוחר יותר. הסולטן עבדול מג'יד השני, פירסם בשנת 1852 פירמן בו הוא מודיע שלאחר בדיקת התביעות הצרפתיות, ודחייתן, הוא מורה על הקפאת המצב הקיים בכנסיית הקבר ובעוד 6 אתרים נוצרים בירושלים ובבית לחם, ולמעשה שימור המצב הקיים מהפירמאן של שנת 1757. פרטי המצב הקיים לא פורטו בפירמאן של שנת 1852, אך לאור דרישות שהציבו הפרנסיסקנים בשנות ה60, בקש מושל ירושלים סארייה פשה בשנת 1862 מקונרד שיק, לייצר מודל מודולרי תלת ממדי של הכנסיה ומפה צבעונית (בשנות ה80) המבהירים את חלוקת זכויות החזקה בכנסיה.[3] בעקבות הסטאטוס קוו השתנה תפקידם של השלטונות במקומות הקדושים, ומעתה נמנעו השלטונות מלשנות את המצב במקומות הקדושים אלא העדיפו לשמר את הסטאטוס קוו, ולדאוג שלא יופר. השמירה על המצב הקים הוזכרה ולפיכך עוגנה גם בהסכמים בינלאומיים כמו חוזה פריז (1858) והסכם ברלין (1878). השלטונות המוסלמיים, עות’ומנים וירדנים, גילו יותר אקטיביות בשמירה על הסטאטוס קוו בעוד השלטון הבריטי והישראלי שמרו על התערבות מצומצמת. עם החלת הסטאטוס קוו החלו יוזמות ראשונות להדברות בין העדות, סכסוך על ניקיון מדרגה בחצר כנסיית הקבר[4] ב1901 הוביל לישיבה משותפת של נציגי העדות שהדגישה את שליטת הכנסיות המקומיות באתר על חשבון השלטון המרכזי.

למלחמת העולם הראשונה הייתה השפעה מכרעת על מצב הכנסיות בירושלים, הן בבחינת שינוי במערך הפוליטי הבינלאומי; נפילת האימפריה העותומאנית, המהפכה ברוסיה, הסכם פריז והחלת המנדט הבריטי והצרפתי במזה"ת, והן בבחינת ההשפעה של האירועים על הקהילות בירושלים. בבדיקות המבנה שביצעו הבריטים הובהר שיש צורך בשיפוץ דחוף, רעידת האדמה ב1927 גרמה לנזקים רבים. הצורך לשפץ והשאלה מי ישפץ, כיצד ומי יממן, השתלבה במציאות הפוליטית הבינלאומית ושיקפה אינטרסים דתיים ואסטרטגיים.

לאחר המלחמה הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית נפרדה לאחר שנים ארוכות מהפטרון הרוסי בשל נפילת משפחת הצאר שהייתה מאד מעורה בנעשה בארץ הקודש, והמהפכה הקומוניסטית. היוונים אבדו את התמיכה הכלכלית של השלטון הרוסי ושל עשרות אלפי הצליינים שפקדו את ירושלים, אבדו את רכושם ברוסיה וסרביה ואת הגב הפוליטי. עם זאת היוונים שמחו על הנתק מרוסיה כיוון שהיא איימה על האופי ההלני של אחוות הקבר הקדוש. הרוסים ניסו לזכות בזכויות פולחן בלעדיות דבר שפטריארך ירושלים מנע מהם ב1914. זאת ועוד הרוסים בקשו לחדור למזה"ת, להחליף את "האיש החולה על הבוספורס" בבוא היום, ובקשו לעשות זאת דרך האוכלוסייה המקומית הערבית. הם חזקו ותמכו במעורבות של הקהילה הערבית בניהול הפטריארכיה ועם המהפכה נחלשה השפעת הקהילה והזהות ההלנית (יוונית) של הפטריארכיה נשמרה, למעשה עד היום.

עם החלת המנדט על פלסטינה ביקש הנציב הבריטי לערוך רשימה מפורטת של הזכויות של העדות השונות בכנסיה. אך כיוון שנתקל בקושי לאסוף את המידע מהכנסיות, מינה את קולונל סר לוינל ארצ'ר קאסט לתעד את הזכויות בכנסיה. קולונל קאסט ישב בכנסיה ורשם את פרטי הזכויות של העדות השונות והדוח שנחתם ב1929 משרת כמסמך רשמי מחייב בדיונים סביב מחלוקות בין העדות בכנסיה עד היום.[5] מראשית ימי המנדט הבריטי התנהלות היוונים התאפיינה בחשדנות כלפי האנגלים ומעורבותם במקומות הקדושים. ירושלים הייתה תחת שלטון מוסלמי מימי צאלח א-דין שאמנם פעל בהתאם לצרכים ונסיבות פוליטיים אך גם לא היה קשור באחת העדות. האנגלים לעומת זאת ייצגו את המערב והיוונים צפו שהקשר שלהם עם הכנסייה הקתולית יהיה אמיץ יותר. בצבא הבריטי וברשויות הבריטיות שרתו קתולים, מנהל מחלקת העתיקות ארנסט ריצ'מונד, שמונה לבדוק את הכנסייה בראשית תקופת המנדט, היה קתולי אדוק, ועורר חרדה בקרב היוונים שמא ינסה לשחזר את הממצא הצלבני. זאת ועוד, היוונים, כמו גם הקתולים והארמנים חששו מניסיון לדריסת רגל פרוטסטנטית במקומות הקדושים. אחד הגורמים שהמחישו את האיום היה התלהבותו של מושל ירושלים רונלד סטורס (1918-1924) מהעיר הקדושה, עברה ההיסטורי ויופייה. סטורס חיפש את האותנטיות, האסתטיקה והגיאוגרפיה הקדושה, והגדיר את גבולות האותנטיות לטעמו.[6] העברת קבר פיליפ דה אובניי הצלבני (1236), אל חצר הכנסיה בשל ערכו ההיסטורי, במימון משפחתו הקתולית, פורשה על ידי היוונים כהתערבות פוליטית, והדגשת האלמנט הצלבני-קתולי של הכנסייה. גם הקתולים חששו מתביעות פרוטסטנטיות ועל מנת לא להפקיר את המקומות הקדושים לשרירות ליבם של השלטונות, העדיפו הקתולים (הוותיקן) להיאבק למען בינאום ירושלים.  הם ביקשו  שירושלים תהיה במעמד מיוחד בפיקוח האו"ם המדינות הקתוליות והוותיקן, ולא תלויה בכל שלטון המתחלף. דרישתם לבינאום החלה בימי המנדט וחזרה שוב עם החלוקה ב1948 ושוב ב1967 בתירוץ של דאגה למקומות הקדושים, וחשש לפגיעה ברכוש הנוצרי.

במשך כל המאה ה20 התגלעו מתחים ואי הסכמה בין צרפת לשאר המדינות הקתוליות, שהשפיעו על מהלך העניינים במקומות הקדושים. הצרפתים היו פטרוני הנוצרים ובמיוחד הכנסייה הקתולית כבר מהמאה ה16. הם תמכו פוליטית וכלכלית בכנסייה הקתולית , השפיעו על אופי הפטריארכיה הלטינית המחודשת והתערבו בענייני המקומות הקדושים. בעקבות מלה"ע הראשונה השלטון הבריטי, וועידת סן רמו לחלוקת הלבנט בין צרפת ובריטניה וראשית המנדט הבריטי, הוסרה החסות הצרפתית מהכנסיה הקתולית בירושלים אך למעשה ההתערבות הצרפתית המשיכה להיות משמעותית בשאלת המקומות הקדושים. הדבר בא לידי ביטוי בניסיונות הצרפתים לארגן חזית אחידה של מדינות קתוליות שיתנגדו להתערבות הבריטית במקומות הקדושים, בהובלת הפטריאך הלטיני של ירושלים שהיה בעל אוריאנטציה צרפתית. המסדר הפרנסיסקני נתמך בעיקר על ידי איטלקים ובית המלוכה הספרדי.

בתקופת השלטון הירדני, צרפת בקשה לערער על סמכותו של הקוסטוס כמי שייצג את הקתולים במהלך השיפוצים בכנסיית הקבר, והיה זה עוד ביטוי למאבק הארוך של הצרפתים להוציא את בעיית המקומות הקדושים מידי הכנסיות המקומית ולהתייחס אליה כעניין בינלאומי, תפיסה שעמדה בקנה אחד עם הציפיות של הותיקן. גם ביקור האפיפיור בשנת 1964 בארץ הקודש, ביקור ראשון של אפיפיור, השפיע על ההתנהלות הקתולית במקומות הקדושים. הביקור כלל מפגש עם הפטריארך היווני של ירושלים ועם הפטריארך האקומני של קונסטנטינופול. בגלל הצורך לסיים חלקים בשיפוץ לקראת הביקור נאלצו הקתולים להתפשר ולוותר על זכויותיהם לטובת האורתודוכסים, שבתמורה הסכימו למפגש ההיסטורי ואף עכבו את תפילתם לטובת תפילת האפיפיור בקבר.

מלחמת העולם הראשונה היתה נקודת מפנה גם עבור הארמנים בכנסיה. הפטריארכיה הארמנית של  ירושלים במאה ה19 הייתה תלויה באיסטנבול, היא נעזרה בארמנים שישבו בבירה ובפטריארך שם על מנת לתמרן מול השלטונות,[7] ולגייס כספים כפי שעשה הפטריארך גרגורי נושא השלשלת במאה ה18. מלחמת העולם הראשונה פגעה קשות בקהילה הארמנית גם בירושלים, לא רק שלא היתה תמיכה כלכלית ופוליטית אלא שלאחר רצח העם בתורכיה אלפי פליטים שהתדפקו על שערי המנזר בירושלים. על מנת לממן את תחזוקת המנזר וחלקם בשיפוץ כנסיית הקבר, לארמנים לא נותר אלא לפנות לגורמים ארמנים במערב כמו קרן גולבקיאן בליסבון. עם זאת כשהבריטים הציעו לערב את הקופטים והסיריאנים בשיפוץ הכנסיה או ניסיונות בשנת 1954 של הקונסול המצרי בירדן ללחוץ על תמיכה ירדנית במעורבות קופטית גדולה יותר, הארמנים התנגדו נחרצות.

אתגרים אלו לא אפשרו שיפוץ של הכנסיה והרשויות הבריטיות הניחו תומכות פלדה סביב מבנה הכנסיה, בחזית, ברוטונדה ועל מבנה הקבר עצמו, על מנת למנוע קריסה.

בשנת 1948 השתנה המצב, מחד הפטריארכיות ומרבית המקומות הקדושים היו בשטח ירדן, אך שטחים רבים, בני קהילה ומוסדות דת היו בשטח ישראל. החשדנות שאפיינה את יחסם של היוונים לבריטים, גברה בימי ירדנים. החסות שמשפחת המלוכה ההאשמית פרסה על המקומות הקדושים בירושלים, המשיכה את המסורת המשפחתית כשומרי המקומות הקדושים עוד במכה. ההתייחסות של המלך עבדאללה וממשיכו חוסיין למקומות הקדושים כבעלי חשיבות רבה ונכונותו להגן עליהם ולשמור על ביטחונם של המבקרים גרמה לירדנים לנקוט בגישה יותר אקטיבית מזו שאפיינה את הבריטים. אמנם הם לא העדיפו עדה על פני חברתה, אך האחווה של הקבר הקדוש, הנזירים היוונים של הפטריארכיה  העלו חשש שהם יעדיפו לתמוך בקהילה המקומית בשל הזהות הערבית המשותפת, על פני הנהגת הכנסיה היוונית. נכונותם לפתוח בשיפוצים, להכריע בענייני סטאטוס קוו, להביא את המומחים שלהם, הובילו את כל העדות למסקנה, שעדיף שתוף פעולה בין העדות על פני כפיית הפתרונות הירדנים. עד היום בית המלוכה הירדני רואה עצמו מגן המקומות הקדושים לנצרות, על אף שפרט זה לא נכלל בהסכמי השלום עם ישראל, כפי שהוסכם ביחס לאל אקצ'א, והם מקפידים לגלות מעורבות, מימון ותמיכה בנעשה בכנסיית הקבר.[8]

בשנת 1961 הוקם Common Technical Bureau משרד משותף לביצוע השיפוצים בחלקים המשותפים בכנסיית הקבר ופיקוח על החלקים הלא משותפים. חברים בו 3 אדריכלים המייצגים את העדות הגדולות, 3 מהנדסים בפועל ופועלים. המשרד החל בתהליך ארוך ומורכב של שיפוץ הכנסיה. במהלך הדיונים על השיפוצים בכנסיית הקבר ניסו היוונים לשמור על השרידים הניאו ביזנטיים, רובם מימי השיפוץ היווני של קומנוס לאחר השריפה בשנת 1808. הם סרבו למשל להשבת כרכובי האבן המעוצבים מימי הצלבנים, לחזית הכנסיה, שכן הללו שיקפו את המורשת הצלבנית הקתולית. הקתולים ביטאו את שאיפתם לחדש את הכנסייה הצלבנית בשיא תפארתה כולל החזרת הכיפה בצורת קונוס ששונתה בשנת 1869 או שיפוץ מגדל הפעמונים הצלבני (שנמצא בחזקת היוונים).

ב 1967 כנסיית הקבר נכללה בחלק של ירושלים שנכבש במהלך המלחמה וסופח למדינת ישראל. ישראל מצידה הבטיחה כבר ב9.6.67 ומימשה בחוק ב23.6.67 את שמירת המקומות הקדושים, חופש הפולחן והגישה אליהם, זכויות תפילה ומעמד מיוחד לראשי העדות.[9] ביחס לסטאטוס קוו ישראל רואה עצמה כמגנה על בטחון תושביה ומבקריה ומנסה להימנע ככל האפשר מהתערבות בבעיות בין העדות, שחלקן לא רצו לראות את ישראל מעורבת בענייני המקומות הקדושים וסרבו להכיר במעמדה כריבון העיר.

מקרה חריג של מעורבות ישראלית בסטטוס קוו קשור היה למאבק על דיר אל סולטן, מנזר על חלק מהגג של כנסיית הקבר. הכנסיה הקופטית שמרה על חזקתה במקום, וזכתה להגנת בית המשפט הירדני ב,1961 כשנושא החזקה על המנזר נידון בבית המשפט בין הנזירים האתיופים והקופטים.  עם החלת השלטון הישראלי, התעלמה ישראל מהפסיקה הירדנית ונקטה עמדה ברורה לטובת האתיופים, בשל קשריה הטובים עם אתיופיה, ישראל נזקקה לתמיכתה במעבר בים סוף לעגינה  בנמליה, ושתוף פעולה צבאי וכלכלי  מול האויב המשותף- מצרים וההבטחה להחלפת שגרירים. במהלך התפילות בחג הפסחא של שנת 1970 החליפו הנזירים האתיופים את המנעולים בכניסה לקפלות המלאך מיכאל וארבעת החיות שהיו בשימוש הקופטים על פי הסטטוס קוו וכשהנזירים הקופטים ניסו לפרוץ פנימה שוטרים ישראלים מנעו מהם. הארכיבישוף הקופטי פנה לבית המשפט שלא יכל לפסוק בנידון בשל תקנת דבר המלך במועצתו משנת 1924 שאינה מאפשרת לבית המשפט לפסוק בענייני בעלות על מקומות קדושים. בית המשפט הבהיר שעל המדינה להחזיר את המצב על קנו, והמשבר הועבר לפתרון הממשלה. המעורבות של מדינת ישראל בקונפליקט הקופטי- אתיופי, חרג ממדיניותה במקרים אחרים, ומעיד על התלות של הקהילות הקטנות ברשויות גם בשאלות הסטטוס קוו. פתרון המשבר לא נראה באופק גם היום, והחלטת קבינט משנת 1972 קבעה שלא להעביר את המפתח מידי האתיופים אך טרם הוכרע מעמדו של המנזר. גם ניסיונות של מצרים ללחוץ על ישראל להכריע לטובת הקופטים, בעת חתימת הסכם השלום ב1979 לא הביאו לשינוי בעמדתה של ישראל ונחישותה שלא להתערב בשאלת המקומות הקדושים.

למעמד הבעייתי של דיר אל סולטן השלכות רבות עד היום. בשנת 2017 נפלו 2 אבנים מקיר קפלת המלאך מיכאל, ומהנדס מטעם העירייה סגר את המקום מחשש לפגיעה במבקרים. הדיונים בשאלה מי יממן את החזרת האבנים למקומן, נמשכו כשנה. השתתפו בדיונים נציגי הקופטים והאתיופים כמובן, הפטריארכיה היוונית אורתודכוסית של ירושלים לקחה חלק בדיונים כיוון שגג המבנה, מנזר אברהם, שבבעלותה, נמצא בשיפוצים שאולי גרמו בעקיפין למצב. המשטרה, משרד החוץ, נציגי העירייה, משרד הפנים האמון על טיפול בקהילות הנוצריות ורשות העתיקות השתתפו בדיונים. התקציב לשיפוץ נלקח מתקציב משרד הפנים, אמנם עלות התיקון לא היתה גבוהה אבל העברתו הובילה לביקורת על מי שהיה שר הפנים, אריה דרעי, שנזקק לאישור ראש מועצת חכמי התורה להעביר את התקציב ממשרדו לשיפוץ כנסיה.[10] התקציב עבר לרשות העתיקות דרך עיריית ירושלים, שבדיוני העברת התקציב חברי המועצה החרדים יצאו מהאולם שלא תהיה להם יד בהעברת תקציב לשיפוץ כנסיה. כשאנשי רשות העתיקות התייצבו לשפץ את 2 האבנים שנפלו, הם נתקלו בהתנגדות. ליום השיפוץ קדמו שיחות בין הנשיא המצרי ושר החוץ וראש הממשלה הישראלי, פניות לבית המשפט והפגנות של הקופטים בדרישה לתת להם לממן ולעשות את השיפוץ עם רשות העתיקות. ביום השיפוץ נערכו הארכיבישוף והנזירים הקופטים להפגנה בשער הקפלה, ושוטרי משטרת העיר העתיקה שהוזעקו למקום על מנת לפנות את המוחים נהגו בחוסר זהירות. צילומים של הנזירים אזוקים כשפניהם מוצמדים לאבני רחבת כנסיית הקבר, צולמו על ידי מאות הנוכחים במקום באותו בוקר ומצאו את דרכם אל הרשתות החברתיות ואמצעי התקשורת מלווים בכותרת "ישראל עוצרת נזיר קופטי". בסופו של דבר את הקפלה תיקנו אנשי רשות העתיקות בנוכחות נציגים מטעם הכנסיה הקופטית, אך הצילומים הדרמטים נותרו בשימוש, לעיתים נטול הקשר, ברשתות החברתיות ובמדיה הדיגיטלית.[11]

המתח בין הקופטים והאתיופים סביב חצר דיר אל סולטן מתפרץ אחת לכמה זמן, הזזת הכסא עליו נהג הנזיר הקופטי היחיד במתחם לשבת (2003), או הדלקת נורות חשמל במקום לפידי אש (1969). ב30 אפריל 2021 בחג הפסחא הציבו האתיופים אוהל בחצר דיר אל סולטן כפי שמקובל בכל שנה, והוסיפו דגל אתיופיה גדול על האוהל, שנתפס כהפרת הסטטוס קוו בחצר. הקופטים שטוענים שהמקום ניתן להם על ידי צאלח א-דין, מתנגדים לכל סממן לאומי, וטענו לפרובוקציה, בעוד האתיופים הנמצאים בתקופת משבר בארצם, במלחמה קשה, ראו פגיעה מוראלית לאומית בדרישה להסרת הדגל. ברקע חשוב לציין את המתח הבינלאומי בין מצרים ואתיופיה סביב מקורות הנילוס. המהומה שפרצה במקום טופלה על ידי משרד החוץ ומשטרת ישראל שהרגיעו את הרוחות. בפסחא 2022 דגל אתיופיה שהוצג בחצר דיר אל סולטן זכה לתגובה קופטית כששער המתחם נצבע בצבעי הדגל המצרי.

דוגמאות יומיומיות לאתגרי הסטטוס קוו אפשר למצוא גם במבנה השירותים. בשנת 2009 שופצו השירותיים בכנסיית הקבר, 122 שנים אחרי שנבנו. השירותים משרתים את הנזירים הגרים בכנסיה ומספר תאים מיועדים למבקרים והתיירים. לשיפוצים קדמו דיונים עם הקופטים, להם יש נזיר אחד שגר בכנסיה. בשונה מהיוונים והארמנים להם יש תאים נעולים לשימושם הנזיר הקופטי צריך להשתמש בשירותים המשותפים. בקשתם נדחתה על ידי שלוש העדות הגדולות שבחזקתם השירותים שראו בכך תקדים ופגיעה בסטטוס קוו. הקופטים לא אפשרו את שיפוץ מערכת הביוב של הכנסיה, שעוברת מתחת למנזר סנט אנטוניוס שלהם, וניסו להפעיל לחץ על שלוש העדות. נסיונם נכשל והתאים המיועדים לקהל הרחב ממשיכים לשמש את הנזיר הקופטי. השירותים היו במרכזה של תקרית דיפלומטית נוספת בשנת 2012 כשחברת הגיחון, תאגיד המים העירוני בירושלים, איים לעקל את חשבונות הבנק של הפטריארכיה היוונית, שכן חוב המים של הכנסייה הגיע לתשעה מיליון שקלים. השירותים בחזקת שלוש העדות, אך תשלומי המים והנקיון באחריות הפטריארכיה היוונית שמעולם לא שלמה את חשבונות המים של המקום הקדוש, והדרישה נתפסה מבחינתם כפגיעה בסטטוס קוו. הפטריארך מצידו איים בסגירת כנסיית הקבר. בהסכם שנעשה מול העירייה, חברת המים, משרד התיירות ומשרד החוץ הוסכם שמשרדי הממשלה והעירייה יכסו את הקרן של החוב, הכנסיה תישא בעלויות המים החל מתחילת 2012 וחברת הגיחון מצידה תוותר על הריביות והקנסות. במקרה זה מדינת ישראל נרתמה לפתור את הבעיה תוך השקעת משאבים שמנעו משבר. [12]

מדינת ישראל אינה מתקצבת מוסדות נוצרים (למעט תיקצוב שירותים הניתנים לאזרחים מטעם מוסדות אלה), אינה מממנת את הכנסיה, שיפוצים, תחזוקה כמו גם את אנשי דת המשרתים את הקהילות הנוצריות. עם זאת במקרים בודדים מדינת ישראל דרך משרד הדתות (עד 2013) ומשרד הפנים ביצעה עבודות שיפוץ במקרים של אי הסכמה בין העדות, ונזקים שהיו עלולות להוביל לסיכון חיי האדם. קפלת ניקודמוס הנמצאת מערבית לאדיקולת הקבר, נמצאת במחלוקת ארוכת שנים בין הכניסה הסיריאנית לארמנית.[13] אי ההסכמות לא מאפשרות שיפוץ של הקפלה והקבר הקדום המצוי לצידה. בשנות ה80 ישראל הניחה סורג ברזל על רצפת מערת הקבורה לאחר שתיירת נפלה ושברה את רגלה. לקראת סיום השיפוצים ברוטונדה של כנסיית הקבר ישראל בנתה את הקיר המזרחי של קפלת ניקודמוס מחשש שהקפלה תתמוטט ובשנת 2014 לאחר שנים רבות בהן הסיריאנים התפללו על רצפה לא אחידה עם בליטות ושקעים, ללא ריצוף, סגרו פועלים את הקפלה במשך מספר ימים ישרו את השטח וריצפו את הקפלה באבן מבריקה.

סגירת כנסיית הקבר בשנת ב25.2.2018 סימנה את אחד המשברים בגדולים ביותר ביחסי הכנסיות והמדינה, אלפי צליינים, תיירים ומבקרים מקומיים מצאו את הכנסייה סגורה והביטו משתאים בכרזה שנתלתה על אחד הבניינים הסמוכים לכנסייה הקוראת ״די לרדיפת הנוצרים בירושלים״ תחת הסיסמהEnough is Enough:

על סגירת הכנסיה החליטו שלוש העדות הגדולות יוונים, קתולים וארמנים, בעקבות 2 משברים שלכאורה אינם קשורים זה בזה, אך לטענת אנשי הכנסיה ביטאו שחיקה, התעלמות ואף התעמרות מתוכננת בכנסיות ומוסדותיהם.

הראשון היה החלטתו של ראש העיר ניר ברקת, לעקל חשבונות של הכנסיות בירושלים בשל חובות ארנונה על נכסיהן בעיר ואף ניסיון לעיקול רכוש באחד המנזרים הקתולים בעיר העתיקה. ראשי הכנסיות טענו כי מעולם לא שילמו מסים עירוניים או ממשלתיים בתקופת השלטון העות'מאני, הבריטי, הירדני והישראלי, משום שהם גופים דתיים המחזיקים בבתי מגורים, מוסדות חינוך, רווחה וחסד, המשרתים את האוכלוסייה המקומית הנוצרית, ואף חוסכים למדינה כסף בשירותים שהם נותנים לאזרחיה. זאת ועוד, נושא המיסוי נידון במו"מ להסכם קבע בין מדינת ישראל למדינת הותיקן ובהסכם היסוד (1993) נקבע כי בתקופת המשא ומתן בין שני הצדדים בענייני הרכוש של הכנסייה ובנושאים הכלכליים לא ייעשו פעולות חד-צדדיות, שאינן עולות בקנה אחד עם התחייבויות הצדדים לשאת ולתת בתום לב ולהגיע להסכם תוך תקופה של שנתיים. אלא שהמשא ומתן נמשך כבר כמעט 30 שנים. בראשית אותו חודש פרסמה עיריית ירושלים שגביית החסר ממוסדות הכנסיות במהלך השנים מגיעה ל665 מיליון שקלים ובקשה להתחיל בגביה מיידית.

המשבר השני נבע מהצעת חוק שהעלתה חברת הכנסת רחל עזריה, חוק המסמיך את שר האוצר, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, להעביר לקניין המדינה קרקעות שנמכרו החל מ-2010 על ידי הכנסיות, בתמורה לפיצוי לחברות וליזמים שרכשו אותן. הרקע להצעת החוק הוא הסכמי המכירה שביצעה הכנסיה בשנת 2013 ואילך של אדמות שהוחכרו לקק"ל בשנות החמישים ועל רקע לחצים של בעלי הקרקע החדשים על בעלי הבתים לקנות באופן מלא את הבית שרכשו מהמדינה על האדמה המוחכרת. הכנסיה טענה שהצעת החוק מפלה את הכנסיות לרעה ופוגעת באפשרות שלה לנהל עסקאות נדלן, למכור את רכושה, ולתמוך בפעילות הדתית והקהילתית שלה.

הצעד החריף של סגירת כנסיית הקבר הוביל את מקבלי ההחלטות להקפיא את שני הצעדים שננקטו בנושא הארנונה והחוק בעניין קרקעות ובהודעה משותפת הוכרז על הקמת צוות מקצועי שיפעל לפתרון המשבר בראשות מי שהיה השר לשתוף פעולה איזורי צחי הנגבי, ואנשי מקצוע מהמשרדים השונים ולא ינקטו צעדים עד להצגת מסקנותיה. שלושה ימים לאחר שנסגרה, נפתחו דלתות הכנסיה.[14]

עם זאת ראשי הכנסיה מודעים לחשיבות שמירה על יחסים חמים עם השלטונות בתחום שיפוטם, הכולל גם מדינות נוספות באיזור, בנוסף למדינת ישראל. הכנסיות מקפידות לעמוד בקשר עם המדינה ומוסדותיה ביחס לאירועים המוניים הדורשים תיאום ושמירה על הביטחון והבטיחות של המבקרים, כמו שבת האור, או עם משרד הבריאות כאשר עם פרוץ משבר הקורונה מיהרו העדות להסכים על סגירת הכנסיה לחודשיים ולאחר מכן פתיחה מוגבלת על מנת לצמצם כניסת מבקרים בהתאם להוראת המשרד.

התנהלות כנסיית הקבר היא הרבה מעבר למקום תפילה רגיל, היא מקום תפילה המחייב שיתוף פעולה, כבוד הדדי בין העדות הנוצריות השונות, בין אנשי הכניסה החיים בכניסה ומנהלים אותה לבין הקהילה הנוצרית המקורית, המבקרים, הצליינים והתיירים, שיתוף פעולה בין הרשויות המקומיות ובין הקהילות הנוצריות ושיתוף פעולה בין דתי. למרות האתגרים, והאינטנסיביות של מקום קדוש, הכנסיה מתפקדת, הטקסים מתקיימים והמבקרים זורמים בנחת אל הכנסיה החשובה.

לקריאה נוספת

Cohen, R., Saving the Holy Sepulchre: How Rival Christians Came Together to Rescue their Holiest Shrine, (Oxford, 2008)

Cust, L.G.A. (1929) "The Status Quo in the Holy Places." https://ecf.org.il/issues/issue/1413

רמון א. נצרות ונוצרים במדינת היהודים, (מכון ירושלים למחקרי מדינייות 2010).


[1] נס ירידת האור, בטקס שבת האור בכנסיית הקבר משמש את הכנסיה האורתודוכסית כביטוי לנצחונה התיאולוגי העל העדות האחרות המשתתפות בטקס באופן משני. הנס קורה כשהפטריאך היווני נמצא בקבר, והטיעון על נצחון האורתדוכסיה נשמע תדיר בהקשר זה. בסרט "אין עוד מקום כזה" של ענת טל, מכחיש האב סמואל האחראי על הכניסה מטעם הארמנים, את עצם הנס שבטקס.

[2] מאמר על התפתחות התהלוכה הפרנסיסקנית בכנסיית הקבר https://www.custodia.org/he/news/hthlwkh-hywmyt-sl-hhym-hprnzysqnym-bbzylyqh-sl-knsyyt-hqbr

[3] המודל מוצג במוזיאון של כנסיית המשיח, שם עבד קונרד שיק מרבית שנותיו כמורה לנגרות.

[4] הויכוח בין היוונים לפרנסיסקנים היה קשור בניקיון המדרגה הראשונה בגרם המדרגות המוביל לקפלה הפרנקים המנציחה את הסרת הבגדים (תחנה עשירית) כיוון שגובהה נמוך עלתה השאלה האם האחריות לנקות אותה היא של היוונים שמנקים את החצר Pravis או של הפרנסיסקנים שלהם יש חזקה על המדרגות. הויכוח הוביל להחלטה השלטונות ששתי הקהילות ינקו את המדרגה.

[5] דוח קאסט על הסטטוס קוובמקומות הקדושים 1929https://ecf.org.il/media_items/1486

[6] רונלד סטורס הורה על הסרת מגדל השעון בשער יפו כיוון שלא שיקף את היופי של העיר ופגע באותנטיות שלה לטעמו.

[7] לאחר כיבוש קונסטנטינופול  במאה ה15 מונה פטריארך ארמני בבירה. במשך שנים רבות היה האחראי על כל הקהילות האוריאנטליות, קופטים וסיריאנים, עד שהללו קבלו מעמד נפרד ובמאה ה19 היו מילת עצמאי.

[8] https://www.timesofisrael.com/jordans-king-to-help-pay-for-facelift-at-jesuss-tomb/  מלך ירדן נתן כסף לשיפוץ הקבר הקדוש בכנסיית הקבר 2016

[9] https://www.nevo.co.il/law_html/law01/p224k1_001.htm

[10] https://www.inn.co.il/news/383421

https://www.facebook.com/jcjcr.org/posts/3074230285950500

[11] https://www.facebook.com/jcjcr.org/posts/3106998502673678

[12] https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/1/ART2/413/142.html

https://www.haaretz.co.il/news/education/1.1897087

[13] קפלת ניקודמוס ממערב לקבר, נמצאת במחלוקת בין הארמנים והסיריאנים, שלא מכירים בקיומה של מחלוקת. במסגרת הסטטוס קוו הארמנים מורשים להדליק נרות שמן בקפלה, ולהניח מתקן להדלקת נרות במהלך תקופת הצום הגדול. הסיריאנים מתפללים במקום בכל יום ראשון ובחגים ובמהלך השבוע הקדוש רשאים להלין שם את אחד מאנשי הדת.

[14] ד"ר רמון א. " מדוע נסגרה כנסיית הקבר? מה עומד מאחורי המשבר ביחסי ישראל וראשי הכנסיות בירושלים?" באתר מכון ירושלים למחקרי מדיניות 7.3.18

https://jerusaleminstitute.org.il/wp-content/uploads/2019/08/%D7%A8%D7%9E%D7%95%D7%9F-%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8-%D7%A2%D7%9C-%D7%9E%D7%A9%D7%91%D7%A8-%D7%A1%D7%92%D7%99%D7%A8%D7%AA-%D7%9B%D7%A0%D7%A1%D7%99%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%A7%D7%91%D7%A8-%D7%A4%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%90%D7%A8-18.pdf
Rossing Center logo

Other news and updates

Rossing Center logo
  • All
  • בלוג
  • הבלוג של מחנכים לשינוי
מכתב מאת האפיפיור ליהודים בישראל בעקבות אירועי 7 באוקטובר

ארבעה חודשים לאחר אירועי ה7 באוקטובר ופרוץ המלחמה בעזה פרסם האפיפיור פרנציסקוס מכתב המיועד ליהודים בישראל להביע את תמיכתו ודאגתו ולהזכיר את הקשר ההדוק בין …

337090835_609947233964668_4420628127901726152_n
האם יש חוק נגד מיסיון בישראל?

האם מיסיון חוקי בישראל?  מרבית הישראלים, ואולי לא רק ישראלים, בטוחים שאסור להסתובב ברחוב לשכנע אנשים לאמץ דת שאינה דתם. הם לא מניחים שפעילות פנים …

Picture1
כנסיית הקבר- סטטוס קוו וחיים משותפים

כנסיית הקבר- סטטוס קוו וחיים משותפים כנסיית הקבר הנמצאת בלב הרובע הנוצרי בירושלים נבנתה לראשונה במאה הרביעית על האתר שמציין את מקום צליבתו, קבורתו ותחייתו …

מתוך אתר הותיקן
סינוד בישופים מאזור האמזונס והסמכת גברים נשואים לכהונה

סינוד בישופים מאזור האמזונס והסמכת גברים  · שלושה שבועות במהלך חודש אוקטובר של שנת 2019, ישבו 185 אנשי כנסיה מאיזור האמזונס (ברזיל, אקוודור, ונצואלה, סורינאם, …

מעגל השנה הנוצרי
מתי מתחילה השנה?

עבור מרבית בני האדם בעולם השנה מתחילה ב1 בינואר. במאה ה7 לפני הספירה המלך הרומי בחר בתאריך זה לציין את תחילת השנה ברפובליקה, כיוון שחודש …

58443693_3501218456585012_2802587201408335872_n
טקס רחיצת הרגליים בכנסיית שמעון הבורסקאי בשכונת הזבלין בקהיר

כנסיית מרים ושמעון הבורסקאי או שמעון הסנדלר מוקדשת לקדוש קופטי בן המאה ה10.  כדי להגיע לכנסיה יש לעבור את שכונת הזאבלין, הנמצאת בחלקו הדרומי של …