נמצא ב:

נצרות / חגים

רבים סבורים שחג המולד הוא החג הנוצרי המובהק, אך חג זה משני בחשיבותו לחג הפסחא. בחג המולד מציינים בשמחה את הולדתו של ישוע בבית לחם כמסופר בספרי הבשורה. במרבית העולם הנוצרי נחוג חג המולד ב-25 בדצמבר. הכנסייה האורתודוקסית גם היא חוגגת את חג המולד ב-25 בדצמבר אולם על פי הלוח היוליאני, כלומר ב-7 בינואר על פי הלוח הגריגוריאני המקובל. לאמתו של דבר, איש אינו יודע בוודאות מתי נולד ישוע. התאריך 25 בדצמבר נקבע במאה הרביעית לסה”נ, כאשר האימפריה הרומית קיבלה על עצמה את הנצרות, במועדו של חג אלילי, המוקדש לניצחון האור על החושך בעיצומו של החורף. עבור הנוצרים ישוע הוא “אור העולם” (יוחנן 7, 12) ועל כן מתאים המועד שנבחר לציון הולדתו. במסורת היהודית זוהי תקופתו של חג החנוכה.

קביעת מועד הולדתו של ישוע הובילה לקביעתם של כמה חגים הקשורים להופעתו בעולם.

 

הופעתו של ישוע

בקהילות נוצריות רבות קודמת לחג המולד תקופת הכנה. בכנסייה הקתולית מתחילה תקופה זו ביום א’ שלפני חג המולד ונמשכת ארבעה שבועות. על פי המסורת הרומית-קתולית, השנה הדתית מסתיימת שבוע קודם לכן, בחג המשיח המלך, המוקדש לישוע כמלך העולם. חג ההופעה הוא, על כן, ראשיתה של השנה הדתית החדשה. בכנסיות המזרחיות מתחילה השנה הדתית בספטמבר וכבר אז מתחילות ההכנות לחג המולד הממשמש ובא. ישנם נוצרים, בייחוד בכנסיות המזרחיות, המקיימים צום בתקופה זו ונמנעים מאכילתם של מאכלים מסוימים, כפי שהם נוהגים בתקופת הצום שלפני חג הפסחא. ההתמקדות היא בהכנה לקבלת פניו של ישוע. רבים מן הקטעים מכתבי הקודש הנאמרים בתקופה זו מדגישים את הציפייה להופעתו המחודשת של ישוע. קריאת ספר ישעיהו היא חלק חשוב בהכנות לחג המולד .

מסורות עממיות רבות קשורות בתקופה זו, ובהן הצבתו וקישוטו של אשוח חג המולד (מסורת שהתפשטה מאירופה הצפונית) והרכבתו האיטית של דגם הנקרא “crèche”, המתאר את הדמויות השונות הנוטלות חלק בסיפור חג המולד – מרים, יוסף, התינוק, הרועים והמלכים. מסורת הקְרֶש החלה במאה ה-13 באסיזי. בארבעת השבועות הקודמים לחג המולד מדליקים נר בכל שבוע.

 

חגיגת הלידה

המיסה של חג המולד נערכת בליל ה-24 בדצמבר סמוך לחצות. עיניהם של נוצרים רבים בעולם כולו נשואות בשעה זו לכנסיית המולד בבית לחם והחגיגות בה מועברות בשידור חי לכל רחבי תבל. בכנסיות רבות נחוג חג המולד במשך 12 יום. תפילות השמחה החגיגיות לכבוד הולדתו של ישוע נאמרות שוב ושוב בתקופה זו.

בבית לחם נחוג חג המולד בשלושה מועדים שונים. הכנסיות הקתוליות (הכנסייה הרומית-קתולית והכנסיות הקתוליות המזרחיות) חוגגות את החג ב-25 בדצמבר. הכנסייה היוונית-אורתודוקסית חוגגת גם היא ב-25 בדצמבר אך על פי הלוח היוליאני, כלומר ב-7 בינואר על פי הלוח הגריגוריאני. הארמנים חוגגים את חג המולד בבית לחם רק ב-19 בינואר, לאחר שהיוונים-אורתודוקסים מסיימים את 12 ימי החג שלהם. הארמנים, שמעולם לא קיבלו את ההחלטה הרומית לקבוע את חג המולד ב-25 בדצמבר, חוגגים את לידתו של ישוע ב-6 בינואר על פי הלוח היוליאני ( 19 בדצמבר על פי הלוח הגריגוריאני). הם חוגגים באותו מועד את לידתו של ישוע, את ההתגלות (ההופעה בפני שלושת המלכים) ואת הטבילה.

בחג המולד נוהגים לשיר שירים מיוחדים המבשרים על בוא שלום לעולם עם הולדתו של המלך המשיח. חג המולד קשור גם באופן מסורתי בהענקת מתנות, בייחוד לילדים. דמותו המוכרת של סנטה קלאוס היא גרסה עממית של סנט ניקולאס מאיזמיר (שחגו חל ב-6 בדצמבר), הידוע באהבתו לילדים.

 

1 בינואר

השנה החדשה בלוח הנוצרי מתחילה באחד בינואר. הכנסייה מציינת ביום זה את הבאתו של ישוע בברית המילה, שמונה ימים לאחר הולדתו, כמסופר בספרי הבשורה. הרומים-קתולים הוסיפו לציון ברית המילה את חגיגת אימהותה של מרים הבתולה, ובתקופות מאוחרות יותר הפכו האפיפיורים הרומיים-קתוליים את יום ראשית השנה ליום תפילה לשלום בעולם. להילולה העממית המלווה את ליל ה-31 בדצמבר אין משמעות דתית ונוצרים דתיים מעדיפים להקדיש את שעותיה האחרונות של השנה לתפילה. ה-31 בדצמבר מכונה “ליל סילווסטר”, על שמו של סנט סילווסטר, מראשוני האפיפיורים ברומא, שחגו חל ביום זה.

 

חג ההתגלות וחג טבילתו של האדון

חג ההתגלות מציין את ביקורם של שלושת האנשים החכמים (הנחשבים למלכים במסורות מסוימות) אצל ישוע התינוק, זמן מה לאחר לידתו. אנשים אלה מייצגים את האומות שבאו לסגוד לרך הנולד, מלך ישראל וגואל העולם. חג טבילתו של האדון נקבע לזכר טבילת ישוע בנהר הירדן על ידי יוחנן המטביל. זהו המועד שבו גילה האל במפורש שישוע הוא בנו: “ויהי כאשר נטבל ישוע וימהר לעלות מן המים והנה נפתחו לו השמים וירא את רוח אלוהים יורדת כיונה ונחה עליו: והנה קול מן השמים אומר זה בני ידידי אשר רצתה נפשי בו” (מתי 3, 16–17 ובמקומות אחרים).

הכנסייה הרומית-קתולית הפרידה באופן רשמי בין חג ההתגלות לחג טבילתו של האדון. חג ההתגלות חל ב-6 בינואר וחג טבילתו של האדון ביום א’ שלאחריו. שני אירועים אלה חותמים את תקופת חג המולד ופותחים את “ימי השגרה” – הנמשכים מחלקו הראשון של חודש ינואר ועד לתקופת הצום הגדול, שבה מתחילות ההכנות לחג הפסחא.