הצ'רקסים הם עם קווקזי-מוסלמי המורכב מ-12 שבטים, המתגורר בעיקר בצפון הקווקז שברוסיה, בתורכיה ובמספרים קטנים יותר בשאר חלקי המזרח-התיכון. בישראל ישנה קהילה קטנה של צ'רקסים, המונים כ-5,000 איש, ומתגוררים בעיקר בכפר-כמא וריחאניה.
השם צ'רקסים ניתן להם, ככל הנראה, בידי המונגולים ומשמעותו 'קוטלי החיילים' – דבר המעיד על היותם אנשי-צבא מעולים. שמם המקורי, בו הם נוהגים לכנות את עצמם הוא אדיגים – אדם שלם ונאצל. מכאן נגזר שמו של חבל מולדתם, אדיגיה, הנמצא בשטח רוסיה של ימינו.
בשנת 1864 נאלצו הצ'רקסים להגר מארץ הולדתם, בעקבות הכיבוש הרוסי את הקווקז והטבח שבא בעקבותיו. בלית ברירה, ביקשו הצ'רקסים למצוא מקלט בח'ליפות העות'מאנית השכנה. העות'מאנים, שהיו מודעים ליכולותיהם הצבאיות של הצ'רקסים, קלטו אותם ויישבו אותם ברחבי האימפריה בנקודות אסטרטגיות המועדות לפורענות – במתכונת של חיל-מצב המתגורר ביישובי ספר ומגן על האינטרסים של השלטון באזור.
ואכן, בעשורים האחרונים של המאה ה-19 נשלחו הצ'רקסים לאזורי הספר בתורכיה-גופא, לאזור הכפרי של עמאן, לחורן, לרמת-הגולן ולגליל. בישראל התיישבו הצ'רקסים בכפר-כמא שבגליל התחתון, בריחאניה שבגליל העליון, באזור השומרון סמוך לעיר שכם, ובאזור חדרה. בימינו, נותרו בישראל שני יישובי הקבע בגליל. הללו נבנו כמצודות דרכים צ'רקסיות, בשיטה הנקראת 'כפר חומה' – הבתים נבנים צמודים זה לזה ויוצרים חומת מגן הסוככת על התושבים במרכז הכפר.
באשר לשפתם, לשון הצ'רקסים בארץ הינה אדיגית (הנקראת גם צ'רקסית מערבית), והיא נכתבת באותיות קיריליות. מאז הקמת המדינה, העברית נלמדת בבתי-הספר הצ'רקסיים ושגורה בפי בני העדה כשפת אם שנייה. משקלה הסגולי של השפה הערבית, הנשענת בעיקר על קריאה בקוראן ובספרות המסורת, יורד עם השנים.
מאז התיישבותם בארץ, יחסי הצ'רקסים עם היישוב היהודי היו חיוביים לרוב, ובמלחמת העצמאות שני הצדדים אף כרתו ברית ביניהם. החל מ-1958, הוחל גיוס חובה על העדה, וחלק ניכר מן הגברים משרת בכלל זרועות הביטחון.
התרבות הצ'רקסית מלאה במנהגים ייחודיים ובפולקלור עשיר. חיי הקהילה והפרט מוגדרים על-ידי ה'אדיגה חאבזה', קוד ההתנהגות הצ'רקסי – המושתת על משמעת, אומץ-לב, נדיבות, נאמנות ושליטה עצמית. קוד זה מורה על שמירה על האומה, הארץ וכבוד הזקנים והנשים. ערכים נחשבים נוספים ב'אדיגה חאבזה' הינם הכנסת האורחים וגבורת הלוחם. כל סטייה מהקוד נחשבת לחרפה.
אחד מהמנהגים הייחודיים לצ'רקסים קשור בנישואין. כחלק מתהליך החיזור המסורתי, הגבר מגיע לבית הוריה של בת-זוגו העתידית, ו'חוטף' אותה (בהסכמתה). מרגע זה, עליו לירות באוויר באקדח שלוש פעמים, ולהימלט מהכפר רכוב על גבי סוס. אנשי הכפר שומעים את היריות, ויוצאים לרדוף אחריהם. אם השניים מצליחים להימלט, יינתן להם להינשא. אם לאו, בני הזוג 'מוצאים מקלט' אצל חברי החתן, וממתינים. משפחת האישה שולחת שני קרובי משפחה (גברים) אל מקום המסתור, ושואלים את האישה האם היא שם מרצון. אם כן – החתונה מאושרת.[1]
מנהג משמעותי נוסף בתרבות הצ'רקסית קשור בריקודים, שאינם דומים כלל לאלו שהיו נפוצים באזור המזרח-התיכון. הריקוד הצ'רקסי מבטא שני נושאים דומיננטיים בחיים הצ'רקסים – החיזור והמלחמה. בעבר, היו מאמנים את הילדים להיות לוחמים דרך הריקוד המקנה כושר גופני זריזות וגמישות. בימינו, ניתן לחזות בריקוד מסורתי זה במרכזי המבקרים בכפרים הצ'רקסים.[2]
_
תמונה מאת DJ Adam photographer, CC0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=31747686
__________
[1] מקורו של המנהג באגדת-עם צ'רקסית אודות בחורה שנכפה עליה להתחתן עם אדם זר במקום עם בחיר-ליבה. היא ברחה מביתה, וניסתה להתאבד בקפיצה לנהר. אהובה, שעקב אחריה, קפץ אחריה ומשה אותה מן המים. או אז, החליטה הקהילה על מנהג 'החטיפה' כדי לאפשר לנשים ממד של בחירה, מבלי לפגוע בכבוד המשפחה.
[2] לצורך הגדרת מונח זה, נעשה שימוש במקורות הבאים:
שומאף אצ'מוס ורגב חתוקאי, עולם הצ'רקסים (כפר-קמה: הוצאה עצמית, 2000), עמ' 49-39, 216-180, 280-225.
Halil Inalcik, 'Cerkes', in: Encyclopedia of Islam – Online Version. Link:
http://referenceworks.brillonline.com/entries/encyclopaedia-of-islam-2/cerkes-COM_0137.
נדגם מהאינטרנט בתאריך 26/03/2018.
.
