צוּפׅיוּת (تصوؔف) – תנועת החסידוּת והמיסטיקה המוסלמית, המבכּרת את יסוד אהבת האל והכוונה שבאמונה, על פני ההלכה. ראשיתה של הצופיות במאה התשיעית, עת נפגשו הכובשים הערביים עם דתות המזרח (דת זרתוסטרא, בודהיזם, הינדואיזם) והמערב (הנצרות וכתבי הפילוסופיה היוונית). תנועה זו דגלה בראשיתה בבפּרישׁוּת, חיי פשטות וצנע – כפי שמעיד שמה, שמקורו כנראה בלבוש הצמר הגס והפשוט שלבשו חסידיה ('צוף').[1]
הצופיות הייתה ועודנה תפישת עולם חובקת כל, אשר משתנה תדירות בין מקום למשנהו ובין תקופה לאחריתה. אולם, היסוד המשותף לכלל הצופים הינו ה'טַריקָה' (طريقة) – הדרך בה המאמין חייב לפסוע על-מנת לזקק את אמונתו לאל ולהפכה לאהבה טהורה. דרך זו מתוארת כדרך רבת שלבים ומאמצים, שמטרתה לקרב את המאמין לאלוהיו. היא כוללת התבודדות, חיי עוני והסתפקות במועט, התבוננות פנימית, הכרת תודה לאל, ואף הרגשת פחד, יראה ושפלות-רוח (למול הבורא הכול-יכול).
עיקרי האמונה הצופית, כפי שבאים לידי ביטוי בטַריקָה, כוללים:
תַוַכֻּל (توكل) – ביטחון מוחלט באל. עיקרון זה מגיע עד לכדי קיצוניות של שלילת הבחירה של האדם, וכניעה מוחלטת לרצון האל. כך למשל, רבים הצופים שלא עבדו למחייתם, אלא סמכו פרנסתם על האל שישפיע עליהם מטובו.
מַחַבַּה (محبة) – אהבת האל. בדימויי האהבה מבקשים הצופים לתאר את כמיהתם העזה לאל. כך למשל, רָאבּׅעַה אל-עַדַוׅיַה בת המאה השמינית, מי שנחשבת לראשונה שהביעה עיקרון זה בצורה פיוטית-נשית, מתוארת כמי שאהבתה לאל הייתה כה גדולה, עד שלא נשאר מקום בליבה לאהבת אדם. כותבים מאוחרים יותר מתארים את הרגשתם כשכרות-אהבה, ומדמים עצמם לפרפר השואף כל ימיו אל אור הנר – כדי למצוא בו את אובדנו.
מַעְרׅפַה (معرفة) – הכרת האל וידיעתו. יש המקצינים יסוד זה, ומבקשים להיפטר מקליפתם הגשמית (גוף האדם), על מנת להגיע להכרה שלמה ולהבנת האלוהות.
לצופיות נודעה השפעה רבה בתוך האסלאם. במאה העשירית כבר הפכה לתנועת המונים, והחל מן המאה ה-12 החלו לקום מסדרים ומנזרים. המסדר נקרא 'טריקה' (רבים: טֻרֻק), ולרוב ייקרא בשם מייסדו (למשל טריקת אל-קאדריה, ע"ש עבד אל-קאדר אל-ג'ילאני). מרכזם של מסדרים אלו הוא המנזר, הנקרא בערבית זָאוׅיַה (זווית, תא) או רׅבָּאט (תחנת משמר), וחבר המסדר ייקרא לרוב בשם דַרְוִישׁ (מילה פרסית המציינת קבצן, מתדפק על הדלתות).
בישראל ישנם מספר מסדרים צופים. הגדול שבהם הוא המסדר השאד'לי, הקרוי על-שם אחמד אל-שאד'לי, צופי בן המאה ה-13. נאמניו הפיצו את תורתו ברחבי צפון אפריקה והמזרח-התיכון – ואגב כך הגיעה גם לארץ-ישראל. במחצית השנייה של המאה ה-19, קיבל מסדר זה חיזוק בדמות עלי נור א-דין אל-יָשְׁרוּטׅי, צופי יליד תוניס. הלה הגיע לארץ ב-1849 במצוות יונה הנביא (יונס באסלאם), שנגלה לו בחלומו. בתחילה, הקים אל-ישרוטי זאויה בתרשיחא, ומאוחר יותר עבר לעכו והקים שם את המנזר הנושא את שמו (הזאויה ממוקמת בתוך חומות העיר העתיקה, בסמוך ל'מסגד המגדל'). מלבד המסדרים השאד'לים – הנמצאים בעכו, בתרשיחא ובאום אל-פחם – בארץ ישנם מסדרים צופים נוספים: המסדר הקאדרי, שמאמיניו נמצאים בסכנין וברמלה; המסדר החילוותי, שלו יש מרכז, בית ספר ואף מכללה בבאקה אל-ע'רביה; המסדר הריפאעי שמרכזו באום אל-פחם; והמסדר הנקשבנדי בירושלים.[2]
לקריאה נוספת (ותמונות) אודות המסדר השאד'לי בעכו, ראו את כתבתו של זאב בן-אריה באתר מסע אחר.
____________
[1] הצופים עצמם דורשים שם זה בצורות שונות ובמיוחד מלשון 'צפא' – טהרה.
[2] לצורך הגדרת מונח זה, נעשה שימוש במקורות הבאים:
יצחק גולדציהר, הרצאות על האסלאם (ירושלים: מוסד ביאליק, 1951), עמ' 136-100; נחמיה לבציון, 'חסידות ומיסטיקה', בתוך: חוה לצרוס-יפה [עורכת], פרקים בתולדות הערבים והאסלאם (בן-שמן: הוצאת מודן, 1967), עמ' 332-316; זאב בן אריה, זאויה: סיפורו של מסדר סופי שאזליה יאשרוטיה בישראל (ירושלים: אריאל, 2011); זאב בן אריה ורסאן מנסארה, אור על גבי אור: מסע בעקבות הסופים (ענבר: הוצאת ענבר אירוח כפרי, 2006).
John O. Hunwick, 'Tasawwuf', in: H.A.R Gibb [editor], Encyclopedia of Islam – New Edition, Vol. X (Leiden: E.J. Brill, 2000), pp. 313-340;
