נמצא ב:

נצרות / חגים

מרבית השנה הנוצרית מורכבת מ”ימי שגרה”, וביניהם שתי תקופות חגים. חג הפסחא, המציין את צליבתו של ישוע ואת תחייתו, הוא שיאו של מחזור החגים העיקרי, וחג המולד, שבו נולד ישוע על פי המסורת, הוא שיאו של מחזור החגים השני.

על פי ספרי הבשורה ישוע נצלב בחג הפסח. חג הפסח המקראי מציין את היציאה ממצרים, מבית עבדים, והוא נחוג בעונת האביב, כשהעולם “נולד” מחדש לאחר חודשי החורף. חג הפסחא הנוצרי מסמל את השחרור מן השיעבוד לחטא ולמוות ואת הלידה לחיים חדשים ונצחיים בזכות ישוע.

הנוצרים הראשונים (כרבים מן היהודים המשיחיים כיום) חגגו את הפסחא על פי הלוח היהודי, בי”ד בניסן, ערב פסח, או ביום א’ שלאחריו. רק במאה הרביעית לסה”נ ניתקה הכנסייה את חג הפסחא מחג הפסח והשתמשה בשיטות אסטרונומיות לקביעת מועדו. חג הפסחא נחוג ביום א’ החל לאחר הופעת הירח המלא הראשון שלאחר יום השוויון האביבי (21 במרץ). הכנסיות המערביות והמזרחיות חוגגות, לעתים קרובות, את חג הפסחא במועדים שונים. לעתים נחוג החג באותו מועד בכל הכנסיות, אך יש ונוצר הפרש של שבוע, של ארבעה שבועות ואפילו של חמישה בין מועדי החג.

מהן הסיבות לפערים אלה? ראשית, הכנסיות המערביות הגדירו את ה-21 במרץ כיום השוויון האביבי וערכו טבלת תאריכים המציינת את לילות הירח המלא. לעומת זאת, הכנסיות האורתודוקסיות ממשיכות להסתמך על תצפית ממשית בשמי ירושלים כדי לקבוע את יום השוויון ואת מועד מילואו של הירח. מועד חג הפסחא המערבי נפרד לחלוטין מזה של חג הפסח (ויכול אף להיות זמן רב לפניו), ואילו חג הפסחא המזרחי אינו נחוג לעולם לפני חג הפסח. ההפרש הגדול ביותר בין מועד חג הפסחא המזרחי למועד החג המערבי נוצר בשנה עברית מעוברת (שבה נוסף חודש שלם, אדר ב’, ללוח השנה, לפני חודש ניסן). מועד חג הפסחא הוא אחת הסוגיות החשובות בדו-שיח שבין הקתולים לאורתודוקסים. בירדן ובכמה ערים וכפרים בישראל הגיעו הנוצרים מהכנסיות המזרחיות והמערביות להסכמה והם מציינים במשותף את החגים הראשיים. על-פי ההסכמים המקומיים חוגגים את חג המולד בתאריך שקבעו הכנסיות המערביות ואילו חג הפסחא נחוג במועד שקבעו הכנסיות המזרחיות.

 

הצום הגדול

לחג הפסחא קודמת תקופת הכנה ארוכה המכונה צום ארבעים הימים. המספר הסמלי של ימי הצום קשור לארבעים שנות נדודיהם של בני ישראל במדבר, לארבעים הימים שבהם צם משה כדי לכפר על חטא בני ישראל ולארבעים הימים שבילה ישוע במדבר, כשהשטן מנסה לפתותו אך הוא נשאר נאמן ללא סייג לרצון  האל (מתי 4, 11-1).

בכנסיות המערביות נפתחת תקופת הצום ביום ד’ המכונה “יום האפר”. במהלך טקס חגיגי הנערך ביום זה מפזר הכומר אפר על ראשי המאמינים או מתווה בו סימן על מצחיהם, כאות לחרטה ולתשובה. בעת פיזור האפר אומר הכומר: “סורו מן החטא והיו נאמנים לבשורה” (או: “זכור כי עפר אתה ואל עפר תשוב”).

ביום שלפני “יום האפר” המכונה “יום שלישי השמן” (Mardi Gras), יש הנוהגים לערוך הילולה. בכנסיות האורתודוקסיות ובשאר הכנסיות המזרחיות (הקופטיות, הסוריות והכשדיות) קודמת לתקופת הצום הגדול תענית מכינה המזכירה את צומם של אנשי נינוה בספר יונה.

חוקי הצום החמורים תוקנו בכנסייה הקתולית בשנות ה-60 של המאה ה-20 והם חלים רק ב”יום האפר” ובימי ו’ שבתקופת הצום. בשאר ימי הצום הגדול נקראים הנוצרים לחיות בכובד ראש בזוכרם את סבלותיו של ישוע לפני מותו ואת קומו לתחייה. בכנסיות רבות המאמינים אינם אוכלים בתקופה זו בשר או מוצרי מזון מן החי (מלבד בימי חג שנופלים בתקופת הצום). כנסיות רבות אינן עורכות שמחות, כגון חתונות, בתקופה זו.

בכנסיות האורתודוקסיות ובשאר הכנסיות המזרחיות, מעלים בכל יום א’ של תקופת הצום את זכרו של אדם או של אירוע המעמיקים את תהליך התשובה של המאמינים. על פי המסורת הביזנטית, למשל, מציינים בימי א’ בתקופת התענית את הוקרת הצלמים, את הוקרת השרידים הקדושים, את הוקרת הצלב, את זכר יוחנן איש הסולם (מחבר “סולם המעלות” הדוחק בקוראיו לחיות כנוצרים) ואת זכר מרים המצרית (זונה שחזרה בתשובה ופרשה לחיי סגפנות במדבר). על פי המסורת הסורית, מציינים בימי א’ של תקופת התענית את מעשי הנסים של ישוע. בכנסייה הרומית-קתולית קוראים קטעים מיוחדים המעלים את הצורך בתשובה ובטהרה.

ביום השבת הקודם לשבוע הקדוש מציינות הכנסיות את קימתו של לזרוס מן המתים בידי ישוע. אירוע זה (יוחנן 11, 44-1) הוא כעין הבטחה לתחיית המתים. על פי המסורת הביזנטית מכריז המזמור ליום זה: “הו, המשיח, לך. כשהקמת את לזרוס מן המתים, לפני עת סבלותיך, אישרת כי בעתיד יקומו הכול לתחייה. גם אנו, כמו הילדים מני אז, נושאים לפניך את סמלי נצחונך וגבורתך וקוראים לך, מכניעו של המוות: הושע נא במרומי עליון! ברוך הבא בשם האדון”.

 

השבוע הקדוש

בשבוע האחרון שלפני יום א’ של חג הפסחא מרגישים המאמינים להט מיוחד ועצמתם של הטקסים הדתיים הולכת ומתגברת. השבוע מתחיל ביום א’, הוא “יום הדקלים”, ובו מציינים הנוצרים את כניסתו עטורת הניצחון של ישוע מהר הזיתים לירושלים, לפני שנאסר בידי הרשויות: “ורוב ההמון פרשו את בגדיהם על הדרך ואחרים כרתו ענפי עצים וישטחום על הדרך” (מתי 21, 8 ובמקומות אחרים). המאמינים משתתפים בתהלוכה, מנופפים ענפים וחוגגים את מלכותו של ישוע. בצד החגיגה קוראים במהלך התפילה את תיאור סבלותיו של ישוע מתוך אחד מספרי הבשורה, כדי להתכונן לאירועים הטרגיים שפקדו את ישוע בהמשך. ישוע אמנם הגיע אל ירושלים, עיר הקודש, כמלך, אך כס מלכותו יהיה הצלב וכתרו – כתר קוצים.

תהלוכות “יום הדקלים” מתקיימות מדי שנה בירושלים בשבוע הקדוש הן על פי המסורת המערבית והן על פי המסורת המזרחית. התהלוכות עושות את דרכן מבית פגי, שעל מורדותיו של הר הזיתים, אל העיר העתיקה. תהלוכת “יום הדקלים” המערבית מושכת צליינים רבים מחו”ל ובראשה צועדים הפטריארך של ירושלים, השומר הפרנציסקני של ארץ הקודש, ועוד רבים מן ההגמונים וראשי הכנסייה. אלפי המשתתפים עושים את דרכם כשהם מנופפים ענפי דקל וזית ושרים שירי דת. גם תהלוכת “יום הדקלים” המזרחית היא אירוע מלא שמחה והמוני הצליינים מיוון, מקפריסין ומקהילות אורתודוקסיות ומזרחיות אחרות מכל רחבי העולם, ממלאים את רחובותיה של ירושלים ומצפים בקוצר רוח לחגיגה הגדולה של חג הפסחא.

 

שלושת הימים (הטרידיום)

שלושת הימים הקודמים ליום א’ של חג הפסחא הם שיאו של לוח השנה הפולחני הנוצרי.

ביום ה’ הקדוש מציינים הנוצרים את זכר הסעודה האחרונה של ישוע ותלמידיו שנערכה כאמור בליל פסח. במהלך אותה סעודה נטל ישוע לחם ויין, בירך אותם ונתנם לתלמידיו כבשרו ודמו. זהו הבסיס לטקס המיסה או “סעודת האדון” הנערך בדרך כלל מדי יום א’. בכנסיות מערביות רבות נערכת המיסה שלפני הפסחא בצורה ייחודית המדמה את הסעודה האחרונה שחלק ישוע עם תלמידיו. באירוע זה נכלל טקס רחיצת הרגליים בעקבות מעשהו של ישוע: “ואחר יצק מים בכיור ויחל לרחץ את רגלי תלמידיו” (יוחנן 13, 5). הכומר מסיר את אפוד הכהונה, נוטל מים ומגבת ורוחץ את רגליהם של כמה מן הנוכחים, לעתים קרובות שנים-עשר, כמניין תלמידיו של ישוע. בסיומה של התפילה המשותפת ממשיכים נוצרים רבים בתפילה ביחידות עד לשעות הלילה המאוחרות. הם נזכרים בהליכתו של ישוע לגת שמנא, בתפילתו אל האב לפני שהחלו סבלותיו ובתלמידים שליוו אותו ונרדמו. מסורת רווחת היא לבקר בלילה זה בכמה כנסיות (בדרך כלל שבע) כדי להמשיך ולהשתתף בתפילתו של ישוע, שלא כתלמידיו אחוזי התנומה. בירושלים מתחילה משמרת הערב בכנסיית גת שמנא שבהר הזיתים, ולאחריה הולכים נוצרים רבים בעקבותיו של ישוע האסור, שנלקח לביתו של הכוהן הגדול, המזוהה כיום עם כנסיית סנט פטרוס של קריאת התרנגול שבמורדות הר ציון.

ביום ו’ הגדול (המכונה במערב גם “יום ו’ הטוב”) מציינים הנוצרים את ייסוריו הממשיים ואת מותו של ישוע, לאחר שנאסר בידי השלטונות הרומיים והובא למשפט ככתוב בכל ספרי הבשורה. תהלוכות מאמינים יוצאות בעקבות ישוע ב”ויה דולורוזה” – דרך הייסורים. בכנסיות המערביות נקראת פרשת הסבל מחדש ומובעת הוקרה לצלב במילים הבאות:

אנו מעריצים אותך אדוננו,

אנו מוקירים את צלבך.

באמצעות הצלב הבאת שמחה לעולם.

 

על פי המסורת הביזנטית, נערך בשעות אחר הצהריים של “יום ו’ הגדול” טקס קבורה מרשים. ההמנונים הארוכים המושרים במהלכו נותנים ביטוי לחשיבותו העצומה של האירוע באמונה הנוצרית:

הו, משיחי וחיי, הושמת בקבר. כל צבאות המלאכים נדהמו מן הברק והתהילה של קבורתך השמימית.

איך יכול אתה למות, הו חיי? איך יכול אתה לשכב בקבר?

במותך הרסת את כוחו של המוות והקמת את המתים מקבריהם.

(קינות הקבורה, הטקס הביזנטי של לוויית ישוע)

 

יום זה רצוף בתפילות המביעות צער עמוק. יש כנסיות מזרחיות המקיימות טקסי תפילה במשך כל היום ומאמיניהן צמים צום מוחלט בדומה ליום הכיפורים. האמונה כי ישוע הוא השה המועלה לקרבן כדי לכפר על חטאי העולם משלבת רעיונות מקראיים על קרבן חג הפסח וצום יום הכיפורים.

את “יום השבת הקדוש” שלפני החג ניתן לכנות “השבת האמתית” בלוח השנה הנוצרי. לאחר תיאור סבלותיו, מותו וקבורתו של ישוע, מסופר על הנשים שחזו בקבורתו והתכוננו למשוח את גופתו לאחר השבת: “ובשבת שבתו, כפי המצווה” (לוקאס, 23, 56). אולם גם עבור ישוע היה זה, במובן מסוים, יום שבתון, שבו נח לפני תחייתו. יום השבת הקדוש מוקדש. על פי מסורות נוצריות מסוימות, מתקצר יום זה לכמה שעות, מאחר שהמאמינים מתקשים להמתין לאזכור תחייתו של ישוע.

במרוצת הזמן נתכנה יום השבת הקדוש “שבת האור”, כי ביום זה, על פי האמונה, הכניע האור את החושך והחיים גברו על המוות, וכך עלה ישוע כמנצח מתוך קברו. על פי המסורת היוונית-אורתודוקסית ושאר המסורות המזרחיות, זהו יום דרמטי במיוחד בכנסיית הקבר שבירושלים. אלפי נוצרים מקומיים וצליינים גודשים את הכנסייה, את החצר ואת הרחובות הסמוכים ומצפים להופעתה של אש הקודש. לאחר חצות היום נכנס הפטריארך היווני-אורתודוקסי, מלווה בהגמון הארמני, אל הקבר, ועל פי האמונה הרווחת, ניצת הנר שבידיו בדרך נס מן האור המסמל את תחייתו של ישוע. עם יציאתו אל המאמינים מועברת אש הקודש מנר לנר בכנסייה וברחובות הסמוכים, והמקומיים חשים להביאה אל בתיהם. נציגיהן של כנסיות אורתודוקסיות וכנסיות מזרחיות אחרות וכן צליינים הנוכחים במקום מנסים להעביר את האש למרחקים, לארצות אחרות, שם תבער בכנסיות כעדות לתחייתו של ישוע בליל חג הפסחא.

חג הפסחא עצמו מתחיל בחגיגת התחייה, הנערכת במוצאי שבת, בשעה מאוחרת בלילה, לעתים קרובות בחצות. המאמינים מתכנסים בדממה, בדרך כלל מחוץ לכנסייה, ואז ניצתת להבה, המסמלת את האור שהופיע וגבר על המוות. המאמינים נכנסים לכנסייה כשנרות בידיהם וממלאים אותה אור. הכומר שר מזמורי הודיה מיוחדים לציון התחייה וההתגברות על המוות. בכנסייה הרומית-קתולית כוללים המזמורים את הפסוקים הבאים:

רננו שוכני רקיע! שירו מלאכי עליון! צהלי, הבריאה כולה סביב כיסא הכבוד!

ישוע המשיח, מלכנו, קם ועלה! תקעו בשופר הישועה!

 

במסורת הביזנטית, חוזר הפזמון הבא בתפילות השבוע:

המשיח עלה מן המתים.

הוא גבר על המוות באמצעות המוות.

וציווה חיים לשוכני קבר.

החגיגות והטקסים המתקיימים בליל השבת הקדושה (מוצאי שבת) ונמשכים אל תוך יום א’ של חג הפסחא מבטאים את השמחה בניצחונו של ישוע על המוות. זוהי הזדמנות לקדם בברכה חברים בוגרים חדשים המצטרפים לקהילה הנוצרית באמצעות טקס הטבילה. נוצרים רבים בארץ הקודש מברכים זה את זה לאחר החגיגה בנוסח הביזנטי המסורתי: “המשיח קם לתחייה” והתשובה היא “אכן הוא קם!”

 

שבועות הפסחא

שבעת השבועות שבין יום א’ של חג הפסחא לבין חג החמישים (פנטקוסט, חג השבועות הנוצרי) מכונים תקופת הפסחא. הם מזכירים את שבעת השבועות של ספירת העומר המפרידים, על פי המקרא, בין חג הפסח לחג השבועות. בקהילות נוצריות שונות נאמרות בשבועות אלה תפילות מיוחדות ברוח התחייה. על פי המסורת הביזנטית, מוקדשים ימי א’ של שבועות אלה לציון האישים הבאים (לפי הסדר): הקדוש תומא, הוא התלמיד המפקפק (יוחנן 20, 29-24); הנשים נושאות המור, שבאו לקבר והיו העדות הראשונות לתחייה; המשותק שנרפא על ידי ישוע (יוחנן 5, 15-1); האישה השומרונית (יוחנן 4, 42-5); העיוור שנרפא על ידי ישוע (יוחנן 9, 38-1); אבות הכנסייה. בכמה כנסיות קוראים בתקופה זו בספרי הבשורה על פי יוחנן ומעשי השליחים, כדי להזכיר את חייו של ישוע ואת הולדתה של הכנסייה הקדומה.

 

יום העלייה לשמים

ביום הארבעים שלאחר חג הפסחא (יום ה’ בשבוע השישי של הפסחא) מציינים הנוצרים את עלייתו של ישוע לשמים. על פי האמונה הנוצרית בילה ישוע ארבעים יום לאחר תחייתו עם תלמידיו ואז עלה לשמים. הוא ניצב בשמים לימינו של האל האב עד שירד באחרית הימים לארץ כדי לשפוט את החיים ואת המתים. הכנסיות המסורתיות השונות בארץ הקודש נאספות בכנסיית העלייה שעל פסגת הר הזיתים בירושלים ועורכות תפילות במקום קדוש זה. ההמנון הביזנטי ליום זה מכריז: “ישוע המשיח, אלוהינו, שעלה בתהילה השמימה ושימח את תלמידיך בכוחה של רוח הקודש: בברכתך אישרת את אמונתם שאכן אתה הוא בן האלוהים, גואל העולם” (טרופריון, העלייה לשמים).

 

חג החמישים (פנטקוסט)

עשרה ימים לאחר יום העלייה, ביום א’, חוגגים הנוצרים את ה”פנטקוסט” (חג החמישים) החותם את מחזור הפסחא. חג השבועות המקראי, שחל ביום החמישים לאחר הפסח,  כונה בתרגום השבעים בשם זה, וההקבלה בין שני החגים ברורה. בחג השבועות מביאים לבית המקדש את הביכורים, ואילו הפנטקוסט מציין את פרי הביכורים של התחייה, את השראת רוח הקודש על תלמידיו של ישוע, כדי שיוכלו לייסד את הכנסייה, ככתוב בברית החדשה: “וביום מלאת שבעת השבועות ויתאספו כולם לב אחד. ויהי פתאום קול רעש מן השמים כקול רוח סערה וימלא את כל הבית אשר ישבו בו. ותראינה אליהם לשונות נחלקות ומראיהן כאש ותנוחינה אחת אחת על כל אחד מהם. ויימלאו כולם רוח הקודש ויחלו לדבר בלשונות אחרות כאשר נתנם הרוח להטיף” (מעשי השליחים 2, 4-1 ובמקומות נוספים).

בעוד שהמסורת הרבנית הפכה את חג שבועות המקראי לחג מתן תורה, הנוצרים מאמינים שחג זה מציין את ירידת רוח הקודש ואת חג היווסדה של הכנסייה המייצגת את גופו של ישוע בעולם. הקהילות הנוצריות חוגגות בעליצות יתרה את חג החמישים, המבטא את ראשית התפשטותן של בשורות טובות בעולם. ההמנון הביזנטי ליום זה מבטא את מהות השמחה: “כשירד אל עליון ובלל את הלשונות (בבבל), הפריד בין האומות; אך כשחילק את לשונות האש ביום החמישים, קרא לכל בני האדם לאחדות. על כן אנו מהללים את רוח הקודש בלב אחד” (קונטקיון יום החמישים).

ביום זה נאספות הקהילות הנוצריות בירושלים במקומות הקדושים שבהר ציון.

 

ימי זיכרון לאחר חג החמישים

לאחר חג החמישים, בשבועות השייכים כבר ל”ימי השגרה”, מתקיימת סדרה של חגיגות שתכניהן נובעים ממחזור הפסחא הארוך ורב החשיבות. חגיגות אלה ייחודיות לכנסייה הרומית-קתולית (המסורת הלטינית):

יום א’ שלאחר חג החמישים מכונה “יום השילוש” ומציין את אחדותו של האל בדמות האב, הבן ורוח הקודש.

יום ה’ שלאחר יום השילוש הוא “קורפוס כריסטי” (חג גופו ודמו של המשיח). חגיגה חשובה זו מוקדשת לתוכנה של המיסה, הטקס הנוצרי המרכזי. יש קהילות המארגנות ביום זה תהלוכות מיוחדות שבמרכזן לחם הברכה (הלחם שקודש כגופו של ישוע בחגיגת המיסה).

ביום ו’, שמונה ימים לאחר קורפוס כריסטי, מציינים הקתולים את חג לבו הקדוש של ישוע, המוקדש להרהור על הקרבתו העצמית ועל האהבה שבלבו. יום המחרת מוקדש לציון לב האם האוהב של מרים, אמו של ישוע.

אף שחגים אלו ייחודיים כאמור ללוח הקתולי, מונה גם המסורת הביזנטית את השבועות שלאחר חג החמישים עד לחג רוממות הצלב, החל ב-14 בספטמבר. שני ימי א’ הראשונים שלאחר חג החמישים נחגגים כ”יום כל הקדושים” וכ”יום גופו השמימי של ישוע”, בהקבלה לחגים הרומיים-קתוליים.

 

מה קרה לחג הסוכות?

לוח השנה הדתי של עם ישראל מתבסס על שלושה רגלים: פסח, שבועות וסוכות. כפי שראינו, הכנסייה אימצה שניים מהרגלים – את פסח (חג הפסחא) ואת שבועות (חג החמישים) – כבסיס לשנה הדתית שלה. אך מה קרה לחג השלישי – חג הסוכות?

במקרא נודעה לסוכות משמעות חקלאית והיסטורית. סוכות, הוא חג האסיף, חותם את השנה החקלאית ומציין את זכרן של ארבעים שנות הנדודים במדבר בהן גרו בני ישראל בסוכות ארעיות ואכלו לחם שמים. בזכריה יד נקשר חג הסוכות לאחרית הימים, בה עתיד האל לקבץ את עם ישראל ואת הגויים לעובדו בירושלים. אף שנראה שחג זה נעלם במסורת הנוצרית, נשמע את הדהודו בתיאור חג ההשתנות וחג רוממות הצלב שלהלן.

 

חג ההשתנוּת

ב-6 באוגוסט חוגגים הנוצרים את חג ההשתנות (הארמנים חוגגים את ההשתנות 14 שבועות לאחר חג הפסחא במועד משתנה בהתאם למועד חג הפסחא ומועד חג החמישים). בארץ הקודש, נשואות ביום זה כל העיניים להר תבור, “ההר הגבוה” שבספרי הבשורה, שבו התרחשה השתנותו של ישוע לעיני שלושה מתלמידיו ובנוכחות משה ואליהו. ישוע, פניו זוהרות כשמש ובגדיו לבנים כאור, העניק לתלמידיו את חזון תהילתו לפני צאתו למסכת סבלותיו. התלמיד פטרוס התנגד לירידת ישוע אל ייסוריו ואל מותו, והוא הציע לבנות שלוש סוכות להגנת ישוע, משה ואליהו. אולם על ישוע היה לצאת לירושלים בה ייצלב.

חג ההשתנות חשוב במיוחד במסורת הביזנטית:  “מי שדיבר באופן מסתורי אל משה בהר סיני ואמר: ‘אהיה אשר אהיה’, מראה עצמו היום לתלמידיו בהר תבור ומגלה באישיותו כי הטבע האנושי מתבסס מחדש ביפעתו המקורית. כעדים לחסד זה וכשותפים לשמחה זו, העלה את משה ואליהו, מבשרי התחייה המהוללת והגואלת שאפשר צלבו של המשיח” (אפוסטיכון ההשתנות).

 

חג רוממות הצלב

ארבעים יום לאחר חג ההשתנות, ב-14 בספטמבר, מעלים הנוצרים את זכר צלב המשיח. על פי מסורות נוצריות רבות, העץ שממנו נעשה הצלב הוא מענה ותיקון לעץ הדעת שבגן העדן. בשל אכילתו של האדם מפרי עץ הדעת האסור בא המוות לעולם,  ובשל מותו של ישוע על הצלב הושבו החיים. עץ הצלב מושווה גם לתיבת נוח שהצילה את פליטי המבול ולמטהו של משה. האפוסטיכון המושר בחג זה, על פי המסורת הביזנטית, מתאר את מהותו של הצלב:

השמחה לך, צלבו של האדון, נושא החיים, ניצחונה הבלתי מעורער של הדרך הנכונה! אתה השער לגן העדן, כוחם של המאמינים, מעוזה של הכנסייה. בזכותך אין לשחיתות עוד כל משמעות או עצמה כלשהי. העלית אותנו מן הארץ לשמים. אתה נשק בלתי מנוצח נגד הרֶשע, תהילה אמתית לקדושים ולמתים בקדושה ומקלט בטוח של גאולה. אתה מקור של רחמים לעולם.

חג זה הסמוך לסוכות הוא החג המכונן של כנסיית הקבר הקדוש בירושלים והעדות השונות עורכות בה את תפילותיהן המרכזיות באותו יום. חג ההשתנות וחג רוממות הצלב, שארבעים יום מפרידים ביניהם, יכולים להוות אפוא יחדיו גרסה מחודשת של חג הסוכות המקראי. יש לציין שקבוצות מסוימות של נוצרים אוונגלים מתעלמות מהמסורות הקדומות של הכנסייה וחוגגות את חג הסוכות בירושלים. עבורן זהו חג העוסק באחרית הימים, שבה ייאספו עם ישראל וכל האומות לירושלים, כמסופר בזכריה יד.