נמצא ב:

נצרות / חגים

ישוע קם לתחייה מן המתים ביום הראשון בשבוע ועל כן יום זה הוא שיאו של השבוע הנוצרי.

מגמתו של יום א’ שונה ממגמת יום השבת המקראי. שבת מוקדשת למנוחה בעקבות מנוחתו של האל במעשה הבריאה: “ששת ימים ייעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קודש לה'” (שמות לא, טו). עבור הנוצרים מנוחת השבת קשורה למנוחת ישוע בקברו. על פי הברית החדשה ישוע נצלב ביום ו’ ובמשך השבת נשאר ונח בקברו, מבלי שאירע דבר. ביום ראשון סרו נשים לבקר את הקבר אולם מצאו אותו ריק: “ואחרי השבת, עם עלות השחר של יום ראשון, באו מרים המגדלית ומרים האחרת לראות את הקבר” (מתי 28, 1 ובמקומות אחרים). מלאך ה’ נגלה אליהן ובישר להן שהאדון קם מן המתים וישוע אכן נקרה על דרכן.  תחייתו של ישוע וניצחונו על המוות חוללו תהליך חדש של השבת ההרמוניה לעולם הבריאה, כפי שמתאר נוסח קדום מסדר התפילה הסורי (VI 193B) של אנטיוכיה:

הו המשיח, כשאנו הוגים בפלאים שהתרחשו ביום זה, יום א’ של תחייתך הקדושה, אנו אומרים: “יבורך יום א’, כי בו החלה הבריאה […] גאולתו של העולם […] התחדשותו של המין האנושי […] ביום א’ צהלו השמים והארץ והיקום כולו נמלא אור. יבורך יום א’, כי בו נפתחו שערי גן העדן, כדי שאדם וכל הגולים יוכלו לבוא בהם ללא מורא.

כבר בקהילות הנוצריות הקדומות ביותר הפך יום א’ ליום של התכנסות, תפילה וחגיגה, כפי שכתב יוסטינוס, המרטיר משכם, במאה השנייה לסה”נ: “כולנו נאספים ביום השמש [יום א’] כי זהו היום הראשון שבו הפריד האל את החומר מן החושך ויצר את העולם; ובאותו יום עלה ישוע המשיח, מושיענו, מן המתים” (נאום הגנה I, 67).  אבות הכנסייה הראשונים, שהחלו להדגיש את ההבדלים שבין דתם הצעירה לבין הדת היהודית שממנה צמחה, עיצבו את יום א’ באופן שונה מיום השבת. על פי ניסוחו של סנט איגנטיוס מאנטיוכיה “אלה שחיו על פי סדר הדברים הישן מצאו תקווה חדשה. הם אינם שומרים עוד את השבת, אלא את יום האדון, שבו מתברכים החיים על ידיו ועל ידי מותו” (אל המגנזים 9, 1).

ספר הקתכיזם, העוסק בהדרכה והוראת עיקרי האמונה של הכנסייה הקתולית, מלמד שחגיגת יום א’ ממלאת אחר הציווי המוסרי לקיים פולחן פומבי, גלוי, בולט וסדיר לאל “כאות לגמילות החסד המקיפה שלו לכול. פולחן יום א’ ממלא את הציווי המוסרי של הברית הישנה ומעניק את הקצב והרוח לחגיגה השבועית של הבורא וגואל העם” (סנט תומס אקווינס, מס’ 2176).

לאחר שקיבלה עליה האימפריה הרומית את הנצרות, במאה הרביעית לסה”נ, היא הכריזה על יום א’ כעל “יום המנוחה”. ברבות הימים, התווספה התיאולוגיה של השבת לחגיגה הנוצרית של יום א’. בכמה מן הכנסיות שנולדו מן הרפורמה במאה ה-16 לסה”נ התווספו לטקסי יום א’ חוקים קפדניים הדומים לחוקי השבת המקראיים. האדוונטיסטים של היום השביעי, למשל, ניסחו מחדש את הצורך בציון השבת המקראית בנפרד מציון תחייתו של ישוע מן המתים ביום א’.

בקהילות הנוצריות, יום א’ הוא ההזדמנות השבועית העיקרית לחוג את סעודתו האחרונה של ישוע המתוארת בספרי הבשורה. חגיגה זו מכונה במסורות נוצריות רבות בשם “אוכריסטיה” (הודיה ביוונית) או מיסה. בפי הפרוטסטנטים מכונה חגיגה זו “סעודת האדון” ובפי האורתודוקסים “ליתורגיה”. על פי המסורת התקיימה הסעודה האחרונה בליל הסדר. פאולוס באיגרתו הראשונה אל הקורינתים מתאר את מהותה:

כי כה קיבלתי אנוכי מן האדון את אשר גם מסרתי לכם, כי האדון ישוע, בלילה ההוא אשר נמסר בו, לקח את הלחם. ויבצע ויאמר: קחו, אכלו, זה גופי הנבצע בעדכם, עשו זאת לזיכרוני. וכן גם את הכוס אחר הסעודה, ויאמר: הכוס הזאת היא הברית החדשה בדמי, עשו זאת לזיכרוני בכל עת שתשתו. כי בכל עת שתאכלו את הלחם הזה ותשתו את הכוס הזאת, הזכר תזכירו את מות אדוננו, עד כי יבוא (האיגרת הראשונה אל הקורינתים 11, 26-23).

בכנסיות המסורתיות – האורתודוקסיות, הרומיות-קתוליות וחלק מן הפרוטסטנטיות – חוגגים את המיסה היא סעודת האדון מדי יום א’ ואנשי דת מיוחדים מופקדים על עריכתה. קהילות אחרות חוגגות את הטקס רק מדי חודש או לעתים רחוקות יותר.

יום א’ אפוא הוא היום שבו מרבית הנוצרים מבטאים את זהותם הדתית. הם מבקרים בכנסייה וחוגגים את היום בהפסקת עיסוקיהם הרגילים. בישראל, שבה חיים הנוצרים בקרב היהודים והמוסלמים, יום א’ הוא, בדרך כלל, יום עבודה רגיל. עקב כך, תפילות יום א’ נערכות בקהילות רבות במוצאי שבת.